דדי היה סתם בחור רגיל. מגיל צעיר אהב קסמים וכבר כשהיה תלמיד תיכון התחיל להופיע בימי הולדת בשכונה. הוא אהב את הקסמים ולא היה אכפת לו אם ישלמו לו או לא, העיניים הפעורות, ההפתעה והחיוכים על פני הילדים בסיום הקסם והלחשושים  יודעי הדבר של המבוגרים הספיקו לו לעת עתה. אהב לאחוז מפית בד בשתי קצותיה ולהכריז בקול גדול "ובהנפת מטה הקסם – הופ! זה נעלם!".

 כשבגר החליף את מטה הקסמים בנשק מקוצר ואחרי שירות סדיר ועוד שנתיים קבע יצא לאזרחות והלך ללמוד מקצוע "של גדולים". לא היתה לו הרבה סבלנות ללמוד וחיפש מקצוע שיוכל לפרנס אותו בלי צורך בלימודים לתואר שני. 

את מיכאלה הוא הכיר בלימודי התואר הראשון. הוא מבריק, אבל עצלן, היא חכמה וחרשנית. 

בכל מבחן הוציא כמה נקודות יותר ממנה וזה הוציא אותה מדעתה. מסמסטר לסמסטר נבנתה האיבה כלפיו, נוסקת בדלק של תחרותיות והוא, מצידו, התחיל להעניין בה. בבחורה החכמה והישירה הזאת, שלא מספיק מעריכה את עצמה. 

לקראת סיום הלימודים ותחילת ההתמחות, התחרו על משרות באותם המשרדים וכשהסתיימה תקופת הבחינות כבר לא היה להם על מה לריב והיא מצאה את עצמה חושבת עליו מפעם לפעם בשעות הארוכות של ההתמחות וקצת מתגעגעת להתנצחויות הקטנות ולעקיצות שהיו מחליפים בקפיטריה. 

לפני בחינות מועצת רואי החשבון הוא איחל לה הצלחה והתקשר אחרי הבחינה להשוות רשמים. 

הם נפגשו ודיברו עד הבוקר על דו"חות, מאזנים ומספרים ואחר כך על העתיד, המשפחות, החברים המשותפים. 

היא גילתה שהוא לא כך כך גרוע והוא גילה שהיא אפילו יותר טובה ממה שחשב. 

אחרי שנתיים של חברות הם התחתנו וזמן קצר לאחר מכן נולדו הילדים. יובל, הגדולה והתאומים שי והראל.

מיכאלה השתלבה במשרה בטוחה במחלקת האשראי של אחד הבנקים ודדי היה שכיר במשרד רואי חשבון קטן במזכרת בתיה. משלמים חשבונות, בודקים בסוף החודש את פירוט החיובים באשראי, מארחים ומתארחים בחגים. החיים היו עמוסים וטובים ומאד מאד רגילים. 

הילדים גדלו, יובל עמדה לסיים תיכון ודדי הרגיש שחוק, עייף ומדוכדך. חיפש אתגר ועניין, ניסה כל מיני דברים. הוא עזר לחבר בסדנת עץ שהיתה לו בחצר, יצא לטיולי ג'יפים עם חברים, למד גרמנית,  אבל זה לא היה זה. 

כטובה לחברים, שהמפעילה שלהם הבריזה ברגע האחרון מיום הולדת, הוא הופיע במסיבת יום ההולדת של הבת שלהם וחזר לגמרי בעננים. כבר שכח כמה הוא אוהב את העולם הזה, את הקסמים ואת הבמה ואת מה שזה עושה לו. 

בערב בחצר הבית על כוס תה ועוגיות, היא ניסתה לפענח "אז מה אתה בעצם אומר לי? "אתה רוצה להתפטר וללכת להיות קוסם בימי הולדת?", שכלתנית כתמיד. איך יסביר לה שהוא חייב אוויר, חייב לשנות משהו כי החיים עוברים והוא מרגיש כולו מרוקן. "לא", הוא עונה לה, "זה לא במקום, נתחיל משהו בקטנה". 

בחודשים הבאים הוא כולו בעשייה אינטנסיבית, צופה בסרטונים, מבקר בחנויות, לומד את החידושים בתחום ומשתפר. מתחיל לצלם סרטונים לטיק טוק, יובל עוזרת לו. הילדה הזאת, כבר כמעט אישה, בבת עינו, היא והתאומים הם מקור גאוותו, האושר של חייו. היא מלמדת אותו איך לצלם, נותנת לו להשתמש ב'רינג' התאורה שיש לה בחדר, מקצרת ועורכת והוא מחכה ומצפה וצופה במה שצילם ונחרד. 

הוא פוגש בסרטונים אדם זקן, שמנמן עם סנטר כפול ושיער מאפיר, במבט ראשון יכל לחשוב שזה אבא שלו. הוא עוצר את המפעל הקטן שהקים, לא מסכים לה להעלות את הסרטונים, ישן את כל סוף השבוע ומחליט לקחת את עצמו בידיים. מיכאלה מעודדת אותו, תומכת בכל השגעונות שלו גם אם לא מבינה ולא מתיימרת להבין. כשהוא מחליט להירשם לחדר כושר היא קונה לו בגדי אימון, כשהוא חוזר עם שיער צבוע פלטינה היא אומרת לעצמה שמקסימום יצבע בחזרה, העיקר שהוא מבסוט ובמילא זה לא פוגע באף אחד. 

עובר חודש ועוד חודש ועוד והוא מתמיד ורואים שינוי והביטחון העצמי שלו עולה. הילדים מחמיאים לו, מבקשים שיסיע, שיאסוף, כבר לא מתביישים באיש הזה שהיה מגיע לבית הספר. 

הוא חוזר לקסמים ולסרטונים, מעלה כל יום לרשתות החברתיות ומתחיל לתפוס תאוצה. הוא מקבל מחמאות וזה נעים לו ובקצב איטי גם הצעות עבודה. הוא מופיע באירועים קטנים ואחר כך גם באירועי חברה. משלם מיסים כחוק, בכל זאת, רואה חשבון ומבסוט מעצמו ומהחיים כולם. הוא מתמכר לתשומת הלב וקונה ציוד צילום משוכלל יותר, מצלם סרטונים קצרים, מציב את הטלפון על חצובה ומשתף ב'לייב' מאירועים והופעות, מספר העוקבים ממשיך לגדול. 

הוא צבעוניות של קונפטי, מצילתיים בתזמורת, קצפת על מרנג. מרגיש בשיא של החיים, ערב אחד הוא חוזר עם קעקוע. מיכאלה נחרדת, הוא מגיע מבית דתי, איך יכול היה להפר את האיסור המפורש "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם", מספר ויקרא? "אל תהיי כבדה", הוא אומר לה, "לכולם היום יש קעקוע, תראי בטיק טוק" והיא מפויסת, העיקר שלא חרט על עצמו ארנב שנשלף מכובע והופ! זה נעלם!. 

הוא מתחיל להיעדר יותר מהרגיל. בערב לפני שהוא מופיע הוא הולך "לבדוק את האולם". חוזר בשעות מוזרות, אומר לה שלא נעים, הם משלמים יפה, היה חייב להישאר לשתות איתם איזה דרינק. 

קשה לו לקום לעבודה בבוקר, היא משתדלת לא להתערב גם כשמתחילות לרוץ שמועות שהוא לא בשיא הפוקוס, שהמקצועיות שלו נפגעת, שהוא מאחר בהגשת המשימות שלו. 

אבל בבית הכל מתנהל כרגיל, הילדים גדלים, יובל מסיימת טירונות ומקבלת תפקיד שרצתה, קרוב לבית. נדמה לה שהם מוציאים יותר מהרגיל. מסיימים את החודש במינוס גדול יותר מקודם ודוקא לא היו לאחרונה הוצאות חריגות. עוברים שוב על פירוט החיובים באשראי, מזהים כל עסקה, אין שינוי. מוזר. 

באחד הימים הוא יוצא להופעה והיא עובדת על המחשב במטבח. יובל מסתובבת סביבה, חסרת מנוחה. היא מנסה להתעלם אבל זה מוציא אותה מהריכוז. "יש פיצה מאתמול במקרר", היא מסננת לעברה, "מחר אני אעשה הזמנה מהסופר". אבל היא לא רעבה, היא רק אוכלת את עצמה. כבר שלושה שבועות, ליתר דיוק, מאז שביקש ממנה לא לספר לאמה שמשך מהכספומט אלפיים שקל, בזמן שהיה אמור לתת לה רק 480 לשיעורי הנהיגה. "תגידי, למה אבא חוזר כל כך מאוחר?" היא שואלת את מיכאלה משום מקום. "אני לא יודעת", היא עונה באוטומט. משתהה. סוגרת את המחשב ומסירה משקפיים. "ואת לא רוצה לדעת?" יובל מקשה. 

אגרוף חזק בבטן. היא מבינה היטב מה היא שואלת ואיך תסביר לה שלא, היא לא רוצה לדעת כי יש לה אותה ושני ילדים קטנים שמגיע להם בית ומשפחה ואם תדע שום דבר לא יהיה כמו שהיה. "תראי, יובל", היא אומרת לה, "את כבר לא ילדה והחיים מסובכים לפעמים. לא כל עכבר הוא הר, לפעמים דברים נדמים לנו כדבר אחד והם משהו לגמרי אחר". רומזת ולא מוסיפה ומקווה שזה מניח את דעתה של הילדה החכמה הזאת שבאינטואיציה שלה כבר שכחה את מה שמיכאלה לעולם לא תלמד.

יובל לוקחת תיק ויוצאת עם חברות. "אל תחזרי מאוחר, את צריכה לקום מחר מוקדם לבסיס", מיכאלה מספיק לצעוק לעברה שנייה לפני שהדלת נטרקת. 

מנסה לפתוח שוב את המחשב ולשקוע לעבודה, בחוסר הצלחה. צריכה לאזן קודם את הבית שלה לפני שתוכל להתעמק בדו"חות האשראי של הבנק. 

יובל נכנסת לאולם ואין שמח מדדי לראות אותה. הוא מופיע הערב באירוע פרטי בגדרה, לא רחוק מהבית. "איזה כיף שבאת לראות" הוא אומר לה, "תעזרי לי עם הציוד?". היא ממקמת חצובה ומעלה פוסט הזמנה להופעה שתשודר בלייב ממש עוד מעט ומחכה בדריכות. 

דדי עולה לבמה, מחמם את הקהל עם כמה בדיחות למבוגרים בלבד, בונה אשליות ומשתף את הקהל. מידי פעם זורק מבט, קריצה, לבת שלו שיושבת מאחור. 

היא לוקחת את הטלפון מהחצובה ומתחילה לגלול. זה לא לוקח הרבה זמן וההודעות מתחילות לזרום ממנו הביתה, אל מיכאלה. דדי על הבמה, רואה את יובל עם הנייד שלו, חושב שבטח יש תקלה, משהו בחיבור לאינטרנט נתקע, אולי יש תגובות בצ'אט שהיא מגיבה להן בזמן אמת. 

ואז הוא מבין ומדמיין אל מול עיניו את המשפחה היפה שלו.

והופ!

זה נעלם!