הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבית ריק הפתיע אותי. הייתי מצפה שבהתאם להסכם, שהיה חתום וידוע מראש, אדע מתי הילדים נשארים לישון לראשונה בביתו של אביהם, אך לא כך היו הדברים. אחרי הפרדת הבתים, שלבי המעבר וההסתגלות היו די גמישים – יום כך ויום אחרת, ולא תמיד בהתאם לתוכניות. הילדים גדולים באופן יחסי; כתלמידי חטיבה ותיכון הם רגילים להסתובב בתחבורה ציבורית או באופניים, כך שבהתחלה לא נצמדנו לכל פסיק ונקודה וניסינו לאפשר להם ולנו מרחב תמרון.
כך יצא שהם הלכו לארוחת שישי עם אבא שלהם ואני הלכתי לישון בידיעה שבבוקר, כמו בכל שבת בבוקר, הם כבר יהיו בבית. אך לא כך היה. אני לא יודעת אם הרגישו לא בנוח להתקשר לעדכן אותי, או שסתם היו עסוקים בעניינים שלהם, אבל בבוקר התעוררתי לשקט חשוד ומהדהד, לריקנות ולתחושה מוזרה במעמקי הבטן. הבית נדמה ענק ומוזר, בלי מים זורמים באמבטיה או רעשים של מטבח
הגירושים הביאו עמם עצב ותחושת אובדן על המשפחה שהיתה לי ולא תהיה עוד. על שיברון הלב שייגרם לילדים שהם כל עולמי, על ניפוץ העולם שהכירו – ערכי המשפחה, ארוחות שישי, טיולים וחופשות
יש לפחות שיר אחד על לילה ראשון בלי אמא, אבל לא זכורים לי שירים על הבוקר הראשון שבו הילדים לא בבית. אחרי ההלם הראשוני החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד – לשטוף את הבית – אבל קודם קפה. מזגתי ספל קפה מהביל שאותו התכוונתי לשתות חם הפעם, ולא תוך כדי תנועה, והתיישבתי במרפסת
עוד לפני הלגימה הראשונה הקפיצה אותי הודעה מחברה בטלפון הנייד: "הליכה?". התזמון היה כל כך מדויק – רגע לפני ששקעתי לרחמים עצמיים והמרתם בעשייה אינטנסיבית. "בטח", עניתי, "כמה דקות ויוצאת". עם בגד ים וכעבור 20 דקות נפגשנו בים. היא חזרה לחיי אחרי שנים ארוכות של נתק כמעט מוחלט, וההרגשה היתה כאילו מעולם לא נפרדנו. היינו שוב בנות 12, מדברות בלי הפסקה ונהנות מהדברים הקטנים
אתה, אני ושלמה ארצי
הגירושים הביאו עמם עצב ותחושת אובדן על המשפחה שהיתה לי ולא תהיה עוד. על שיברון הלב שייגרם לילדים שהם כל עולמי, על ניפוץ העולם שהכירו – ערכי המשפחה, ארוחות שישי, טיולים וחופשות. ומה תהיה עבורם מעכשיו משמעות המילים "אמא" ו"אבא", ואיך ביום המשפחה תתכווץ להם הבטן כשיתבקשו להביא לכיתה תמונה משפחתית.
מתוך העצב העמוק, ויחד עם ההשלמה, אני מנסה לצוד רסיסי אור ושמחה מהמפץ הגדול שבו הסתיימו חיינו המשותפים. שומרת אותם בכפפות של משי ליום שבו אהיה מוכנה להתבונן מהם מתוך שמחה
אני שרויה באבל עמוק ולא פוטוגני על חיים שלא יהיו שוב כשהיו. על שיחות אל תוך הלילה, נגיעה אחת רכה בכתף, היסטוריה משותפת וממושכת. על זיופי שירים בקולי קולות בדרך לאילת, כשרק אתה, אני ושלמה ארצי ברכב. על השנים הכי יפות שלי, שאולי בזבזתי על האדם הלא נכון או במקום הלא נכון, ובעיקר על מי שיכולתי להיות.
כל אותם ביטויים שהיו רק שלנו, מילות קוד, בדיחות פרטיות וסיפורים ששמענו וסיפרנו זה לזו שוב ושוב, יהיו עכשיו זיכרון רחוק ואולי יחלפו במחשבותינו מעת לעת, בהינתן הטריגר הנכון. מתוך העצב העמוק, ויחד עם ההשלמה, אני מנסה לצוד רסיסי אור ושמחה מהמפץ הגדול שבו הסתיימו חיינו המשותפים. שומרת אותם בכפפות של משי, ליום שבו אהיה מוכנה להתבונן מהם מתוך שמחה ולחייך מבלי טיפת רצון להשליכם כגרגר אבק טורדני
אני אמא טוטאלית, אמא בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, ולא הייתי עושה דבר אחרת. אבל עם הפרידה הגיעה הבנה שיש לי 100% השפעה על מה שקורה בזמן שהם איתי ו-0% שליטה על מה שקורה בזמן שהם עם אבא שלהם. לא נותר לי אלא לשחרר ולסמוך שהכל יהיה בסדר. שגם אם אני לא רודפת אחריהם בבית, הם מכירים את גבולות הגזרה, יודעים שאני במרחק שיחה או הודעה מכל מקום בעולם, ויודעים לדקלם את דפי המסרים שהעברתי אליהם גם מתוך שינה.
אני מבינה שגם אני צריכה לעזוב את הקן ולנתק את חבל הטבור, כדי לאפשר להם את הטוב שבשני העולמות – ולי את השפע שהעולם הזה מציע
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 04 בפברואר 2024