העצבות הגיעה עם תיק גדול והביאה איתה עננות כבדה,

אפורה, מעכלת, כזו שחוסמת את קרני השמש

ולא מפצה בטפטוף של גשם.

אטומה. מבשרת רעות, כמו רעש לפני שיטפון.

העצבות נשארה לסוף השבוע, כשהיא פושטת בכל החדרים. 

היא לא ריחמה, לא נתנה לי מנוח ומתחה דקות לימים. 

צהרי יום שישי נדמו לעשור, בוקר שבת לשנים.

ממש כמו סיפור חסר תוחלת, ארוך ומשמים. 

העצבות שיחקה בחדרי הילדים, מילאה לה אמבט, חיממה ארוחה.

ובפתאומיות, כך ברגע, כמו שבאה, כך גם הלכה. 

וכשהבטתי בה מהגב התברר, שהיא כבר בדרכה למישהו אחר. 

שלמרות שלא באה עם קלאץ', המספיק לשפתון ומפתח היא גם לא שינתה כתובת, 

לא סחבה ארגזים, לא פינתה מגירות ולא סיידה את הקיר. 

וידעתי בצער על לב שלא אכיר, שהיא מחפשת לה דלת, שמישהו הפקיר.