
"התאהבתי בגבר נשוי", היא אומרת לי. עוד לא בת 31, מבריקה, יפה, מוצלחת, עובדת במגדל הכי גבוה בתל אביב. תמיד מצטיינת. אין אמצע. שחור או לבן. או שהיא מספר אחת או שלא תתחיל בכלל. תמיד היתה כזו, מאז שאני מכירה אותה.
מה חסר לה? אני שואלת את עצמי. מנסה לא לשפוט את זו שהיתה החברה הכי טובה שלי ומנהלת קשר שהוא מבחינתי טאבו מוחלט.
"לא תכננתי את זה, זה פשוט קרה", היא אומרת ומתיישבת. נהיה לי חם, מהמילים שלה וגם מההליכה המהירה מהחניון לבית הקפה, מורידה צעיף צבעוני, נשארת בטריקו פשוטה, לבנה.
אנחנו נפגשות אחרי שבועות שבהם קבענו וביטלנו, כל פעם בתירוץ אחר. היא עם העבודה, אני עם הילדים ומחלות החורף. לא אופייני, לרוב מתראות פעמיים בשבוע, או לפחות משתדלות.
היא החברה הכי קרובה אליי ואני אליה, לפחות כך חשבתי. "ספרי לי הכל מההתחלה", אני מבקשת ממנה. כלפי חוץ מאד עניינית, בפנים אני בוערת. מה אם פגישה כזאת מתקיימת ממש עכשיו בין שתי חברות בבית קפה אחר בעיר ומישהי מספרת שם על איתן שלי?
היא חוזרת אחורה כמה חודשים טובים, אולי יותר, שנה בערך. מספרת לי שהפרידה מאביתר היתה קשה לה ברמות אחרות. כן, היא ידעה שהם לא מתאימים, שהוא לא האדם שתרצה לחיות איתו את חייה, להקים איתו משפחה ולגדל ילדים. לא באמת ראתה עתיד איתו, הרגישה שהוא לא מתקדם בקצב שלה, נשאר באותו המקום, לא זז, פיזית, רגשית, רוחנית.
בדיוק ההיפך ממנה, היא כל הזמן מתחדשת, בתנועה, עוברת מקומות עבודה, לומדת. תמיד לומדת. מתפתחת. בהתחלה זה התאים לה, חשבה שהוא מייצב אותה, מעניק לה בסיס.
אני זוכרת את השיחות האלה. היה נדמה שהיא מתקרקעת, נוטעת שורשים. אבל אז התחיל לשעמם לה, הכל היה נורא צפוי וחדגוני, הרגישה שכבר אין להם על מה לדבר.
היא יזמה את הפרידה, לא הוא.
היתה שלמה עם ההחלטה שלה ועדיין, כל יום שעבר הרגיש כמו נצח. נמנעה מלהגיע לחדר הכושר בשעות שידעה שאולי יהיה שם, מעטה לצאת, לא היה לה חשק לפגוש אף אחד ולעשות שום דבר.
עבודה, לימודים, שינה וחוזר חלילה. לא רצתה לצאת לדייטים, להיכנס לאפליקציות. לא רצתה אותו ולא רצתה לבד.
ואז הגיע עידו.
לא בדיוק הגיע, למעשה היה שם מיום שהתחילה לעבוד בחברה, אבל לא ממש שמה לב אליו עד אותו ערב גיבוש.
היא לא סבלה את ערבי הגיבוש האלה, לקחת קבוצת אנשים רנדונמלית, שרק במקרה עובדים באותו המקום ולאלץ אותם לבלות יחד ערב בשם גאוות היחידה, היה בלתי נסבל מבחינתה. שני רק לתיעוב שהיה לה מימי גיבוש ומשימות קבוצתיות. אבל כשאלה הבהירה לה שהנוכחות היא חובה וסוף השנה ואיתו הבונוס הפוטנציאלי היו מעבר לפינה, לא באמת היתה לה דרך להתחמק.
אז היא התאפרה והתלבשה, כאילו קז'ואל אבל בעצם לא ונעלה את הנעליים השחורות עם העקבים הלא נוחים, שהרגישה בהן מיליון דולר והזמינה מונית, שאחרה בגלל הופעה של איזה בינלאומי בפארק הירקון והגיעה באיחור קל למקום.
בתוכנית ארוחת ערב סביב שולחנות וסטנד אפ עם בדיחות שהותאמו לחברה. חלום חייה.
מסדירה נשימה מההגעה החפוזה על עשרה סנטימטרים של סטייל ומגלה שהשולחן של החברים מהמחלקה שלה מלא ואף אחד לא שמר לה מקום. הניחו שלא מסתדר לה להגיע, הם יגידו מאוחר יותר.
מתיישבת בשולחן של החבר'ה מהשיווק. אין לה סבלנות אליהם. תמיד עפים על עצמם, חושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם, מתחכמים כאלה. מדברים בקיצורים הייטקיסטים, באותיות באנגלית, כאילו מינימום הנפיקו עכשיו בנאסד"ק.
ערב סביר, סטנדאפיסט משתדל וטיפה משעשע, הזמן עובר לאט. שותה עוד כוס יין לטשטש את הסבל. הבחור שיושב לידה דווקא בסדר, לא זוכרת אם ראתה אותו פעם, אולי בשבוע הראשון לעבודה, כשעוד לא היתה לה עמדה מסודרת במחלקה שלה ולא היה לה מחשב.
עידו קוראים לו, הציג את עצמו, כבר חמש שנים בחברה, גר לא רחוק ממנה. הקרבה שלו נעימה לה, מעוררת בה משהו שחשבה ששכחה.
עוד לפני שהמנות האחרונות מוגשות הוא עוזב בחופזה, ממהר לאיפשהו והיא מתרגזת להבחין שחבל לה שהלך.
למחרת מחפשת אותו בעיניים בעבודה. במעלית, בלובי, במטבחון. אבל לא נתקלת בו בשום מקום. מחמיאים לה על מה שלבשה הבוקר, היא מיתממת בכוונה "זה? סתם סוודר ישן", מחייכת לעצמה. רק היא יודעת שלבשה הלבשה תחתונה מיוחדת, אחרי חודשים של כותנה פשוטה.
מתלבטת אם לעלות קומה להנהלה ולשיווק ולא מוצאת תירוץ מספיק טוב. חצי עין על המסך, חצי על המסדרון. וכלום, הבן אדם נעלם כלא היה.
עוד כמה ימים חולפים והיא לא רואה אותו בשום מקום, יודעת שהוא עדיין עובד שם כי השם שלו מופיע בזימונים לישיבות ביומן המשותף, אבל הוא לא שם עד יום חמישי.
בדרך הביתה היא נתקלת בו ליד המעליות. "נטלי, נכון?", הוא שואל והיא מוכנה להשיב לכל שם כרגע, אם זה יקנה לה עוד כמה רגעים איתו. "כן, היי, תזכיר לי מה השם?", המוח שלה צורח בראשה: "שקרנית!!!" והיא בשלה. "אני עידו, זוכרת? ישבת איתנו בערב חברה", "או שהיין שהגישו שם היה טוב יותר ממה שחשבתי". "אה, נכון, אתה מהשיווק, לא? אין לך איזו תערוכה לתכנן?", בורחת למקום הבטוח שלה.
המעלית נפתחת ויש בה אנשים. הם נכנסים ולא מחליפים מילה נוספת, אבל היא מרגישה את המבט שלו סוקר אותה מלמעלה למטה, גם בלי להציץ במראה. הזדמנות מפוספסת, היא חושבת לעצמה במשך 8 קומות מעיקות, נדמה לה שהיא מזהה את הבושם שהשתמש בו באותו ערב בתוך ערבוביית הריחות שבמעלית.
יוצאים אל החניון, הוא מחזיק את הדלת לאישה מבוגרת שיוצאת איתם. "את באה לשתייה של אמילי?", הוא שואל אותה. "כן, בטח, רק עוברת רגע בבית". שכחה לגמרי שמזכירת השיווק עוזבת והזמינה את כולם לשתות איתה בפאב השכונתי. לא התכוונה ללכת, מרוצה שהגיבה מהר ובלי היסוס.
בוחרת חצאית צמודה ומצרפת סניקרס כדי לא להיראות מתאמצת. מגיעה לפאב המעושן והרועש, מחליפים מבט, מילה. עוד שוט ועוד "לחיים", הבטן שלה מתערבלת, מרגישה את עצמה נמשכת אליו בלי יכולת להסביר או להתנגד. יוצאת לסיגריה והוא אחריה. היא גרה קרוב. יותר מידי קרוב.
בבוקר לא תדע לפרוט את השעות לדקות, את הדקות לשניות. רגעים של התפרצות בלתי נשלטת, אש, להבה, ארבע בבוקר ויש לה גבר הורס במיטה. מאושרת, מתאהבת, נשימה שטוחה, כאב ראש מעודף שתייה ואושר עילאי. מהרגעים ששווה לחיות בשבילם.
ואז התרסקות.
"מה קרה?" אני שואלת, כולי כבר בתוך הסיפור שלה, כאילו הייתי זבוב על הקיר. "הטבעת", היא אומרת לי, "רק אז הבנתי שהוא נשוי". משפילה מבט.
כל היופי שלה מתכנס לקונכיית אשמה. "אין מצב!" אני מסרבת להאמין, "לא ידעת שהוא נשוי? פתאם שמת לב שיש לו טבעת על היד? כמה שתית שם למען השם?". לא יודעת מה יותר מעצבן אותי ההתחסדות הזו שלה או הקנאה שאני מסרבת להודות בה בפני עצמי.
"הלוואי ויכולתי לומר לך שזה מה שקרה, אבל לא, לא הייתי שיכורה, שתיתי ממש בקטנה", היא עונה לי.
מלצרית צעירה באה להגיד שתיכף סוגרים את המטבח, מתעניינת אם נרצה להזמין משהו נוסף. אנחנו מחליפות מבט של הקלה על ההפוגה הלא צפויה בסיפור בדיוק בנקודה שהפכה בלתי נסבלת. לה. לי.
ואני חסרת סבלנות ורוצה כבר ללכת הביתה ולשטוף ממני את היום הזה ואת הסיפור הזה ואת החברה הזאת שהיתה שחור-לבן והחליטה לחנות בתחום האפור. רוצה להתקלח באדי מים רותחים, לשפוך חומר חיטוי על כל הבית ועליה ועל המעיל שלי, שהיא נגעה בו כשהרימה אותו קודם ממסעד הכיסא.
בא לי לשרוף את כל ברכות יום ההולדת החמודות ששמרתי ממנה, את האיחולים ששלחה לי ללידות, את הספר שקנתה לי בצחוק לקראת החתונה עם תיאורים גראפיים לזוגות צעירים.
סופרת עד עשר ואז עד עשרים ושואלת "מה אחר כך?".
היא לוקחת את הזמן, לא מייד עונה. מרגיש לי עוד רגע אביב עד שהיא מסיימת שאיפה מהסיגריה ונושפת באיטיות מרגיזה. "מה אחר כך? הסיפור הקלאסי, לבד על הגג שבתות וחגים". "מה זאת אומרת? אני מיתממת והיא בולעת את הפיתיון.
הוא מספר לה שהמצב בבית לא משהו. שבינו לבין אשתו אין כלום. זה נגמר מזמן. הוא לא מבטיח לה כלום. ולא רוצה ממנה כלום. רק מבקש לפגוש אותה מידי פעם.
הוא מספר לה שהיא האוויר שלו, הסיבה שלו לקום בבוקר. והיא לא אומרת אבל מרגישה בדיוק אותו הדבר. היא מתנחמת בזה שהוא לא משקר לה, שמעולם לא הסתיר ממנה ולא בנה מגדלים באוויר.
ואני שומעת עיי חורבות ורואה אישה רעבה שמסתפקת בפירורים.
אני מבינה גם בלי שהיא אומרת, שזה נמשך כך חודשים. חישוב קצר מאמת אותי עם העובדה שכבר נפגשנו ולא אמרה לי כלום. אז למה עכשיו, לעזאזל?
אני מנסה למצוא הסבר הגיוני, כתוביות' לסרט שאני צופה בו, לא יודעת אם לנחם אותה או להאשים אותה. אני חושבת על אישה, שאני לא מכירה, היושבת בבית ומחכה לבעלה או מנהלת בעצמה קשר אחר כדי לתבל את החיים, חושבת על הסכמים שאנשים עושים, פשרות וסידורים כדי להצליח לעבור עוד יום של שגרה, חושבת על איתן וכמה שאני אוהבת לנשום אותו עד שאני נרדמת, על ההרגלים המעצבנים שלו, שהם כבר ההסכמות המעצבנות שלי, חושבת על נטלי ועל האהבה שלה שמתבזבזת, עליי ועל הדיכוטומיה שלי של 'מותר' ו'אסור', 'טוב' ו'רע' אבסולוטיים, מרגישה שהמוח שלי הוא עיסה דביקה.
קמות ואוספות את החפצים שלנו, מתפללת שלא חנינו באותו האיזור, שלא נצטרך לצאת לאותו הכיוון.
אני נפרדת בחיבוק ארוך מהתמימות שלי וממנה, ביני לבין עצמי אני לא יודעת אם אפגוש אותה שוב.
זה היה מטלטל מידי עבורי, לא נוח, לא נעים ורק רוצה לחזור הביתה
לשחור וללבן של החיים שלי.