"יש לי כאבים חזקים בריבים שכבר כמעט נשכחו. 

כואב לי ממש מאמירות קשות שמזמן נאמרו. 

משקרים ששוקרו. 

מבגידות שנבגדו. 

כואבת לי במיוחד האמירה ההיא ששרטה אותי. 

כואב לי בזלזול המתמשך במי שאני, 

כואב לי במבט הזחוח והמסופק שמביט בי בידיעה ששוב הצליח להונות אותי. 

אני לא ישנה טוב, זה מעיר אותי בלילה. ברגעים שאני לבד. 

לא רק ברע כואב לי.

יש לי מגוון רחב של כאבים במערכת היחסים. יש לי כאב נוסטלגי על דברים שלא קרו. 

לא כשאני פוגשת זוגות מאוהבים, כאלה שיש סביבם כוכבים ואורות, דווקא כשאני נתקלת בזוגות המבוגרים. שעוזרים זה לזה בסחיבה, בפתיחת דלת, יש לי דקירות של החמצה על הבטחות שלא יקוימו ואני מחפשת איך לחבוש את מערכת היחסים הזאת, מה למרוח עליה שתחלים, למה לעשות צילום רנטגן. ואין. היא לא קיימת. לא שם".

בדבר כזה עוד לא נתקלתי. שנים של טיפול בחולים וזו הפעם הראשונה. חושבת מהר מה אוכל להציע לה. לאישה השבירה הזאת, שמדברת בקוהרנטיות ובאופן ענייני, שמסתכלת לי בעיניים ומבקשת ממני מזור. היא לגמרי איתנו, לא איבדה את זה, עדיין, וכואב לה ואין לי פה איך לעזור. 

אני שוברת את הפרוטוקול ומחזיקה לה את היד. קצת מעקצצים לי כאבי הפנטום של עצמי. 

"תקשיבי" אני אומרת בקול סמכותי של רופאה, "את צריכה להתאהב, אבל לא כמו שנדמה לך". 

"את צריכה להביט במראה ולראות שאת לבד שם. שאת כואבת דבר שלא קיים. שכל הכאב הזה נמצא רק בראש שלך. שאין לו אחיזה במציאות. אני יודעת, הם מטעים כאבי הפנטום האלה, מוחשיים נורא, מרגישים אמיתיים. אבל הם לא. הם רק בראש שלך והם יעברו ככל שתחמלי על עצמך, ככל שתהיי אמיתית עם עצמך, שלא תתפשרי על מה שחשוב לך, שתהיי אותנטית, שתהיי את באהבה של החיים שלך, של עצמך, במקום לשקוע במה שחשבת שהוא האהבה של החיים שלך". 

אני פותחת מגירה ומציעה לה שוקולד, שקיבלתי אתמול מלקוחות. "אני רושמת לך מתוק", אני אומרת לה ומגישה לה את האריזה, "המריר מגיע לבד". 

היא מהססת, חצי חיוך, לוקחת ונעלמת מאחורי הדלת. לא חוזרת אליי יותר. 

כאבי פנטום.