בשבועות שקדמו לגירושים למדתי דברים על עצמי, הכרתי אנשים חדשים והרגשתי מוערכת. המחנק בגרון מורגש, אבל אני מבטיחה לילדה שהייתי לחזור לראות ולהיראות | טור ראשון מתוך שלושה
הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה
הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה. הוא שאל לשמי מלידה ולשם הוריי, שאל לשם נעוריי וכינויים שאולי אני מוכרת בהם. באמת שניסיתי להתעלם מהשאלה האחרונה אבל הוא התעקש. הודיתי שבמשפחה מכנים אותי "גרב" (כשהייתי ילדה קטנה תמיד היתה בורחת לי גרב אחת וחצאי ימים עברו בחיפושים אחריה).
המשך הטקס היה גם הוא משעשע, מוזר וקצר ממה שציפיתי: הגבר מקבל במתנה את הקלף, הדיו והקולמוס ומסמיך את סופר הסת"ם לכתוב בעבורו את הגט; האישה "מסתפקת" בקבלת השי שאפשר לכנות אותו "החיים שלה בחזרה". בזמן שסופר הסת"ם עסוק בכתיבת הגט עצמו, הזוג המתגרש ממתין בחוץ באי-שקט (אני על סף הרעלת קפאין, עם קפה מספר שלוש).
משהו חדש
חשבתי מי הייתי לפני שהייתי אנחנו, לפני שחשבתי כזוג, כמשפחה – כשהשאיפות שלי היו שלי, וכך גם הרצונות, המחשבות, החשקים, הכישלונות וההפסדים. כל אלה היו רק שלי ורק עליהם נדרשתי לתת דין וחשבון. אני מנסה להיזכר מי הייתי כילדה, כנערה, כאישה צעירה – ולא לגמרי מצליחה. מה אהבתי? מה שימח אותי? מה רציתי להיות? כל כך הרבה שנים של ביות, עד שחיית הבר שבי כבר לא פרצה אל החופש – גם אם לא היו מולי שם גדרות.
הכמיהה לקשר היא בסיסית ואנושית, ואנחנו עושים ועושות הרבה כדי למלא אותה. אלא שההתרגשות מפגישות ראשונות, גישוש וחיזור – מתחלפת בחלוף הזמן לנינוחות ושלווה בטוחה לכאורה, אבל גם מלאת פשרות. אנחנו משילים שכבות של עצמנו, מניחים אותן בצד, מכסים, מזניחים חלקים שלא מתאימים לפאזל הזה של זוגיות, או משפחה, ומשוכנעים שהמחיר שווה את זה.
בתפקידי כאמא וכרעיה הכל תוקתק כמו שצריך. הבאתי, לקחתי, הכנתי, ערכתי, הכלתי, ניחמתי, פינקתי – אבל לאט לאט גם איבדתי. איבדתי את השמחה, את הצחוק, את ההנאה שבלקפוץ למים בלי לבדוק אם הם קרים, את הקלילות שבחוסר האחריות. הרגשתי ריקנות שאיימה לבלוע אותי ופעלתי על אוטומט. באופן פרדוקסלי, השבועות שקדמו לגירושים הכריחו אותי להפעיל מחדש שרירים ששכחתי שיש לי.
למדתי דברים שמעולם לא עסקתי בהם, הכרתי לא מעט אנשים חדשים וטובים שליוו אותי במהלך הדרך והייתי צריכה להביא את עצמי – מבלי להסתתר מאחורי חומת הזוגיות או בן הזוג. אחרי שנים שבהן היה לי נוח להיות בצללים, התחלתי לפרום את כדור הצמר הזה של השגרה וההרגלים, ונזכרתי שיש לי מה להגיד. שאנשים מקשיבים לי. שאני מוערכת. ופתאום היתה התרגשות של משהו חדש, עניין, אווירה אחרת, כוחות.
אני נפגשת עם חברה לקפה של שישי. היא מכירה אותי מגיל שבע – היא מכירה את מי ששכחתי להיות. "את נמחקת בקשר הזה", היא אומרת לי ברכות, ואני מרגישה התחלה של מחנק בגרון, חוסר אונים על הנעשה שאין להשיב. "לפעמים את לא בוחרת לצאת מאזור הנוחות שלך, אלא נזרקת ממנו בבעיטה. אבל זה לא אומר שלא תנחתי על הרגליים", היא מסיימת את השיחה ורצה לעיסוקים שלה.
אני חוזרת הביתה, סוגרת את דלת חדר השינה ושולפת את אלבומי התמונות. אני מחפשת אותה – את הילדה שפעם הייתי – ומבטיחה שאפצה אותה, שאאפשר לה לראות ולהיראות.
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 21 בינואר 2024