ומה אם כל מה שלימדו אותנו לא נכון?
מה אם בית עם גינה וגדר לבנה לא היה משהו לשאוף אליו?
מה אם במקום לחפש את אהבת חיינו היינו מחפשים את האהבה שבחיינו? את מה שמפרה אותנו, מאתגר אותנו פיזית, קוגניטיבית, מניע איתנו לגדול.

מה אם המדד שלנו להצלחה היה לא מדיד. בשום צורה. זה היה הופך אותנו למצליחים יותר או אולי פחות?

מה אם היינו לומדים לחפש את הבית שלנו בפנים, את השקט, היציבות, המשפחה.
זה היה גורם למערכות היחסים שלנו להיות קרובות יותר או דוקא מעיק ומרחיק?

האם חיים 'נורמטיביים', בתוך המסגרת, במסלול ידוע מראש, הם בהכרח משעממים וחסרי חשיבות או דוקא מייצבים אותנו, יוצקים עבורנו יסודות ומספקים את הבסיס לפרוץ, שלוות נפש וכר פורה הנחוץ למחשבה ולנשמה.

מה אם היינו מקדישים חלקיק מהזמן שמוקדש להתנהלות הסיזיפית והיומיומית שלנו לטובת האחר.

כזו שאינה למטרת טפיחה על השכם או הכרה, גם לא עצמית.
האם מעגל החיוכים והדמעות היה חובק אותנו יותר מעוד שעה בעבודה? מספק אותנו?

מה אם הכל בבת אחת ייגמר, והדבר היחיד שייזכר יהיו נגיעות של חסד, שפיזרנו מבלי משים והשאירו חותם לעד.