אני מקנאה בזוגות שנפרדו יפה. בזוגות שזכרו שפעם, לפני המון זמן, הם אהבו ממש אחד את השני ובחרו להיות משפחה זה לזה. 

אנשים שזוכרים שהלשעבר שלהם הוא או היא הם לא האויב. 

אנשים שבאים בטוב, בשלום, רוצים להקל על הצד השני לטובתם האישית, לטובת הילדים. שמבינים שלדרוס ולרמוס את הצד השני לא מקדם אותם קדימה, אלא במקרה הטוב משאיר אותם במקום. 

אני מקנאה באנשים שיכולים להתקשר ללשעבר שלהם להתייעץ, לבקש המלצה על איש מקצוע או לשאול מה צריך היה לשלוח לבית הספר. 

מקנאה באנשים שהתקשורת שלהם עם האקס מתנהלת באופן מכבד. שלא מחפשים בכל מילה לפגוע ולהעליב, שלא זורים מלח ואז מגרדים את הפצע וזורים עוד מלח.

אני מקנאה באנשים שיצאו מהרבנות ושתו קפה יחד. זרים, אבל לא באמת. שנפרדו בחיוך או לכל הפחות בלחיצת יד. מקנאה באנשים שהוקירו תודה למי שהיו השותפים שלהם בחיים והכירו בכך שהיו גם דברים טובים. 

אני מקנאה באנשים שפניהם לשלום, גם בעיתות מלחמה. באנשים שמנמיכים את הלהבות ולא מלבים את האש. 

עייפתי מלהילחם בטחנות רוח, הן לא באמת ענקים, סתם שבשבת המונעת על ידי הרוחות. גם סופה לא תזיז את מי ששקוע עמוק בתוך עצמו.