אנחנו נפגשות ליד מקום העבודה שלי, באיזור תעשייה אפרורי וחסר ייחוד: בנייני משרדים, חחנת דלק, שתיים וחצי מסעדות. אין יותר מידי אפשרויות לבחור איפה לאכול, מקום קטן של פסטה וסלטים, המבורגרייה שומנית וסניף של רשת בתי קפה. בפועל, בחלק מהחברות יש חדר אוכל פנימי ואני לרוב מביאה אוכל בקופסאות מהבית. אבל היום זה יום חגיגי, למרות שמרגישה יותר סחוטה מהסחבה שלי אחרי הספונג'ה. 

יערה נראית נהדר, זאת למרות שסיפרה לי לאחרונה שבעלה פתח תיק ליישוב סכסוך ואחרי שלא הגיעו להבנות בגישור הראשוני, היא מתוחה ועצבנית לקראת הדיון הראשון בבית המשפט, לא ישנה ולא אוכלת, מריצה בראש סרטים על מה עומד להיות. היא באה לשמוע ממני ולאסוף מידע וגם כדי לראות שבסוף זה ייגמר. 

שעת צהריים ואין הרבה שולחנות פנויים, אנחנו מזמינות בקופה ומתיישבות ליד החלון, מחליפות כמה פיסות רכילות עסיסית מהמשרד כמתאבן, מתעניינות בילדים וכשמסיימות את המשחק המקדים היא מבקשת ישירות "ספרי לי על הדיון הראשון, מה בדיוק קורה שם?". "בכנות, יערה" אני עונה לה, "אין לי שמץ של מושג". היא מבולבלת, לא מאמינה למה שאני אומרת. "אין מצב, את זוכרת כל שיחה שניהלנו מאז שאנחנו מכירות, כל חשבונית לכל לקוח, מספרי טלפון שכבר הוחלפו, לא יכול להיות. כלום? את לא זוכרת כלום?"

"ממתקים" אני אומרת לה. "הרבה מאד ממתקים". מהבעת פניה אני מבינה שהיא חושבת שאיבדתי את זה לגמרי, שאולי פרצתי את סורגי הנישואים שלי אבל הנה הנה אני עוטה כתונת משוגעים ונכנסת לאשפוז פסיכיאטרי. "חכי, אני אסביר". עוצמת עיניים ומכריחה את עצמי לחזור למקום שכל כך התאמצתי לשכוח. 

והנה אני שוב בפתח בית המשפט, למעשה בדרכי לבית המשפט כי לא היה לי מושג איפה בדיוק הוא נמצא והוויז שלח אותי להקיף אותו שבע פעמים לפני שחומות הנישואים שלי ייפלו. 

אני מגיעה שעה לפני הזמן כי ידעתי שלא אמצא חנייה בחור העלוב בו ממוקם בית המשפט לענייני משפחה, מבקשת הכוונה מהשומר האדיש בחניון, שואלת את המאבטח ממשמר בתי המשפט אם צריך לחלוץ נעליים ולהוריד חגורה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, ולבסוף ניצבת מול לוח הטיסות, הלא הוא לוח הדיונים בו כתוב איזה דיון מתקיים באיזה אולם. 

עורכת הדין שלי טרם הגיעה, הצד השני כבר שם. מחליפים מילות נימוסין וחיוכים מאולצים. המתנה מתוחה. 

נכנסים לאולם הדיונים. הוא לא נראה כמו בסדרות. נקי אבל עלוב, קטן, כל מיני קודים של התנהגות שאני לא מכירה. צריך לעמוד כשהשופט נכנס לאולם. אני לא בטוחה שהרגליים שלי יחזיקו אותי. 

השופט שואל שאלות קצרות וענייניות. על מה אי ההסכמה? מה הרצונות לגבי זמני השהות? ועוד מילים במשפטית מדוברת. עורכת הדין שלי מסמנת לי לשבת בשקט. אני מרגישה את הדם זורם לי מהגוף, מרגישה שבסוף הדיון יישארו על הספסל רק הבגדים שלבשתי כי אני לגמרי נעלמת לתוך עצמי. 

מזמזמת בראש שירים מרגיעים ומחכה שהדבר הזה יעבור. הטונים עולים, כל צד שולף טריקים מהגלימה, על כל משפט יש חמש עצירות. הוא מתנגד, היא מתנגדת, השופט מתרגז ומאיים. רק שלא יעצור את הדיון, אני חושבת, אני לא יכולה להמתין שוב חודש וחצי לדיון הבא. 

אני חושבת על זה שעורכי הדין מתנהגים כמו תגרנים בשוק, הפסד לקריירה מזהירה באיזו בסטה. שני הצדדים מחליפים מהלומות מילוליוח, מוציאים עוד מרצע מאיזה שק והיכל הצדק נדמה לשוק הכרמל בצהרי יום שישי. 

אני שקועה במחשבות ועורכת הדין שלי נותנת לי מרפק קטן שאתאפס, שוב עומדים על הרגליים, השופט יוצא. הדיון נגמר, שום דבר לא התקדם ועד הפרק הבא יהיה לי הכבוד להמתין חודשיים נוספים, כי באמצע יש פגרה. איזה כיף. אני מתוסכלת ועצבנית, מרגישה ששרפתי כבר שנה מחיי וזה רק הדיון הראשון, מתוך רבים וגרועים שעוד יבואו. כולם מלאים התפלפלות משפטית, שלא לומר נבירה בפצע המדמם.

מניעה את הרכב ומתלבטת לאן לנסוע. השעה מוקדמת יותר מכפי שצפיתי והילדים עדיין בגן. כולם בעבודה ואין לי רצון לשבת לבד בבית ולרחם על עצמי. מתקשרת למנהל שלי, צחי, לשאול מה קורה במשרד. "את לא בדיון היום?" הוא שואל אותי. "כן, סיימנו מוקדם", אני עונה. "טוב, אין לחץ, אנחנו נסתדר בלעדייך עד מחר", הוא עונה את התשובה שלא רציתי לשמוע. "אתה יודע מה, צחי, אני חושבת שבכל זאת אבוא לעבודה, אין לי מה לעשות בבית היום". עונה ולפני ששנינו נתחרט מתנקת את השיחה ומסובבת את ההגה לכיוון ההפוך מהבית. 

לא תכננתי להגיע היום לעבודה ומד הדלק כועס עליי. אני לא בטוחה שהדלק יספיק על התחנה שקרובה לעבודה שלי, אבל אין לי חשק לעצור עכשיו, חייבת להתרחק מהמקום הזה. 

לא מקשיבה למוסיקה, לא לרדיו, לא לחדשות, יש לי מספיק רעש בתוך הראש שעדיין לא נרגע. כל השקרים והמילים הרעות שהוצלפו בי, רצים לי במוח כמו גלגל בכלוב של אוגר.

נכנסת לתחנת הדלק, ממלאת את המיכל. המתדלק דופק על החלון, מסמן שאפתח. "פתחו פה היום סניף של רשת חנויות נוחות", הוא אומר לי. "עושים הגרלה, כדאי לך ללכת". ואני חושבת לעצמי, בטח, זה יום המזל שלי, עוד שנייה גם זוכה בפרס הגדול בלוטו. אבל המתדלק צעיר וחמוד והכוונה שלו טובה וגם ככה אין לי משהו טוב יותר לעשות ואני ממש רוצה לקנות איזה קפה לדרך. אז אני חונה בזהירות ומתקרבת לחנות הנוחות, המקושטת בבלונים ומוקפת במוסיקה שמחה ורעשנית.

מתברר שבכניסה לחנות יש באמת הגרלה, מפעיל אחד עם מיקרופון ומפעילה שאחראית על המוסיקה. הם העמידו תא פלסטיק שקוף, דומה לתא טלפון של פעם, חיברו אליו מפוח והכניסו אליו המון תלושים מנייר. צריך להיכנס פנימה ולאסוף כמה שיותר תלושים עד שעוצרים את המוסיקה. ממש כיסאות מוסיקליים. הם מבקשים שארשם ואני נרשמת בשם "נורמה ג'ין", חשה עצמי מרילין מונרו דקה לפני התהילה.

אני מסתכלת על הסיטואציה מבחוץ ומשתעשעת מהגיחוך שבלראות אישה בחליפת מכנסיים, עקבים ולק ג'ל, רודפת אחרי תלושים מתעופפים באוויר בתוך תא מפלסטיק. המוסיקה נעצרת, אני עם לא מעט תלושים ביד והמפעיל, הסובל משיגעון גדלות כלשהו, פוסל אותי בעילה שלא שיחקתי לפי הכללים, אבל נותן לי הזדמנות לנסות שוב, כי בכל זאת המטרה היא להביא לקוחות לחנות ולא מבחן קבלה לשיפוט של גביע האלופות. 

ושוב מפוח, שוב אוויר פורע לי את השיער (אבל לא את הלק ג'ל) ואני אוספת ניירות מתעופפים ומצחיקה את עצמי והפעם הרס"ר מאשר את השלל ואני נכנסת לממש את הזכייה המוזרה שלי בחנות הנוחות. בדלת החנות תופסת אותי המפעילה השנייה ודוחפת לי לידיים ערימה נוספת של תלושים. "זה לא בסדר מה שהוא עשה לך!", היא אומרת לי ואני תוהה אם היום הזה יכול להיות מוזר עוד יותר. 

אני עומדת בקופה עם ערימה ענקית של תלושים ומעבירה לקופאי תלוש אחרי תלוש של ממתקים מסוגים שונים, פחיות ובקבוקי שתייה, קפה (!!!), מסטיקים וכל מיני שטויות שמוכרים בחנויות מהסוג הזה ומקבלת שתי שקיות מלאות של דברים שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות באותה נקודת זמן.

אני מחלקת מכל הטוב הזה למפעילה, לקופאי ולמתדלק החמוד שהתעקש שאשתתף ושומרת לילדים את הממתקים שהם הכי אוהבים ושאני אף פעם לא מרשה וחוזרת לרכב לנסוע לעבודה. 

"את מבינה" אני אומרת ליערה, "כל מה שאני זוכרת מהדיון האומלל הזה, שהיה מלא בטריקים ושטיקים ותעלולים של עורכי דין, זו ערימה של ממתקים שסחבתי בשתי שקיות הביתה ולא שילמתי עליה שקל".