מעטפה – הסיפור של עינב

את אחר הצהריים ההוא, בו קיבלה את המעטפה היא לעולם לא תשכח.

אישה צעירה, בהריון מתקדם, נפגשת ברחוב עם גבר בגיל העמידה, מקבלת ממנו מעטפה, פותחת ופורצת בבכי חסר מעצורים.

מעניין מה חשבו העוברים ושבים ברחוב. בטח מדמיינים איזו עסקת סמים שהשתבשה או דרישת חוב מהשוק האפור. בטח לא אישה נבגדת. מי יחשוב על אישה צעירה בהריון מתקדם כאישה נבגדת. בטח לא היא.

התמונות מדברות בעד עצמן. אין מקום לפרשנות. הבטן שלה מתהפכת והפעם אלו לא תנועת העובר. תחושת קבס עולה במעלה הגרון והיא חוששת שתקיא את המרה שיושבת לה בתוך הגוף ממש כאן באמצע רחוב אלנבי.

מישהי מחנות ליד מציעה לה כוס מים, מזמינה אותה לשבת איתה במשרד הקטן שבחלק האחורי של החנות. היא לא יודעת למה אבל היא הולכת איתה. כאילו מרגישה צורך שמישהו אחר ייקח פיקוד. שמישהו אחר יהיה המבוגר האחראי כי היא עצמה מרגישה עכשיו חלשה וחסרת כוחות.

עוד לא הגיעה לחשוב על העובר שבבטן. כבר מאוחר מידי לעשות הפלה ואיך תגדל אותו לבד ובכוחות עצמה?

החדר האחורי אפלולי ומחניק, שתיים מתוך שלוש הנורות צמודות התקרה שרופות ושלבי התריסים מכוסים שכבה עבה של אבק.

קשה לה לנשום, היא מזיעה, מרגישה התקף חרדה עולה שמאיים להכניע אותה.

האישה הזרה מדברת אליה, היא לא עונה, אין לה מושג מה אמרה לה. מהנהנת בנימוס כשזו יוצאת מהחדר ומשאירה אותה לבד. אולי הלכה להכין קפה. נושמת, נושפת, לאט, עם הפסקה לעצירת נשימה כמו שלימדו אותה. מתרגלת טכניקה לעצירת התקף החרדה. מרגישה שזה עוזר בהדרגה.

כל הראש שלה פטישים ולא נשארו לה דמעות לבכות אבל היא מוצפת.

בלי לחשוב יותר מידי היא הופכת את תוכן המעטפה על השולחן המלוכלך, בדיוק כשהמוכרת חוזרת עם קפה ועוגיות. הן מחליפות מבט מהיר והיא מבינה שגם המוכרת יודעת. גם היא היתה שם.

ברגע נוצר ביניהן חיבור ללא מילים, של מי שחולקות זו את כאבה של זו. תמונות צבעוניות של זוג נאהבים, כמעט אפשר להריח את הסקס. מזהה את לוגו המלון ברקע. אותו מלון שנסע אליו בכנס סוכנים, כשסיפר לה שזכה בפרס על היותו הסוכן המצטיין של הרבעון. "זה צ'ופר כזה, שנותנים למצטיינים מכל הסוכנויות", הוא סיפר לה, " הייתי מת שתבואי אבל זה רק לעובדים, בלי בני זוג הפעם, יש קיצוצים".

והיא חושבת על כל אותם כנסי סוכנים שהיו ושיהיו ומה מהם היה בכלל נכון. כל אותן שעות נוספות, ימים שהיה חייב לחזור לעבודה כי היא הפחיתה שעות ואת החשבונות עדיין יש לשלם. הכל נצבע בצבעים אחרים ובשקרים על גבי שקרים על גבי שקרים. העובר בועט לה בצלעות, לרגע שכחה מקיומו. מוצפת רחמים עצמיים.

מה תעשה עכשיו? איך פסגת שאיפותיה, חלום חייה, הרצון הכי קמאי שלה הפך בן רגע למכשול. חושבת על הקשיים שעברו יחד כדי ליצור את ההריון הזה. טיפולי הפוריות. כדורי איקקלומין, שלא עשו את העבודה, אולטרה סאונד ועוד אולטרה סאונד ועוד. זריקות FSH, הזרעות. איך גבר שבקושי מתפקד מצליח לנהל רומן מחוץ לנישואים? "סעי הביתה", המוכרת אומרת לה.


עשרים וארבע מדרגות מהרחוב עד דלת הבית. ארבע למבואה ועוד עשרים לקומה הראשונה. עולה בקושי, מתנשפת, עול העולם על כתפיה. ילדה עצובה נושאת ילד. יודעת שיהיה כבר בבית בשעה הזאת.

הוא לא הסתכל לה בעיניים. לא הסביר שזו היתה רק מעידה, משהו חד פעמי, חסר משמעות. לא התנצל, לא הכיר בכלל במה שהוא עושה לה. להם. הוא לא עטף אותה, לא חיבק אותה ולא הניח יד מנחמת על כתפה. פשוט עמד שם, הביט דרכה ואמר לה שתי מילים: "את מגזימה".

מרגישה את הדם מבעבע, תוהה מי זה האדם הזה שעומד מולה ולא רואה אותה בכלל, מאשימה את עצמה שהיא נושאת את ילדו בתוך הגוף שלה ונקרעת בין הרצון לשמור על העובר לבין הדחף להיפטר מכל מה שמחבר ביניהם עכשיו ברגע הזה.

בידיים רועדות מתקשרת לבית הוריה. שוקלת מילים. איך בכלל תוכל להסביר. איך תגיד לאמא שלה שהילדה השקולה, ההגיונית, המעשית שלה הלכה לאיבוד בתוך גבר.


אורזת תיק עם כמה דברים, בטח שכחה משהו חשוב אבל זה לא משנה כרגע, רק לצאת מהדלת, לא להיות שם. לא מנהלת איתו שיחה, לא עוצרת, חייבת להיות בתנועה.

ברד משוגע מכה בחלונות הרכב, מגבי המכונית החבוטה עוד רגע וקורסים, מחנה במקום הפנוי הראשון וממהרת לצאת. פותחת עוד דלת ונמסה אל תוך אמה.

והיא שוב ילדה, בתנוחה עוברית בחדר ילדותה, עם הקיר המתקלף ומדבקות על שולחן העבודה. ארגזים של חפצים נערמו בצד הקיר, מגינים עליה כמו חומה בצורה. שמיכה של צמר גפן מתוק עוטפת אותה, מחממת ומנחמת והיא נשאבת לשינה עמוקה. בעפעפיים ולב כבדים היא חולמת.

איש אחד ברכב גדול עוצר לידה ומעביר אליה מעטפה. היא פותחת אותה ושופכת את תוכנה. אבל לא נופלות ממנה תמונות. לא נופל ממנה כאב. לא נופלת ממנה בגידה. נופלות ממנה אותיות, שמתחברות למילים.

מילות אהבה.

מהאיש שלה.

Share:

5 יתרונות ממש מיידיים לפרידה או לגירושים

כל אחת תגיד לך שלא כיף גדול להתמודד עם פרידה, אבל אם היא חברה, היא תמזוג לך כוס יין ותראה לך את חצי הכוס המלאה.

5 adventages

1. שליטה מלאה בשלט!!!

נטפליקס או דיסני, אמאזון פריים, יס או הוט, זה לא משנה! לא יהיו פה סדרות מוזרות שמעניינות לך את ה₪&#^, אירועי ספורט משמימים, מירוצי מכוניות או כל דבר שאת לא מתחברת אליו. אף אחד לא יתקדם בפרקים בלי לחכות לך ויספיילר לך מה היה ותמיד אפשר לראות שוב תוכן שעושה לך טוב! (חתונמי, מישהי?).

2. את יכולה ואף רצוי שתשני באלכסון

לא עוד סרדין בקצה המיטה, כל המרחב לרשותך, את מוזמנת לישון הפוך, לצד ובאלכסון ככל שתחפצי, שלא לדבר על כירבול מפנק בכל השמיכה, בלי שחצי גוף קופא והחצי השני ב 40 מעלות צלזיוס. ועוד לא כתבתי חצי מילה על נחירות. וטיפ קטן לקשר הבא – שתי שמיכות נפרדות! אנחנו לא בקיבוץ. בעצם, עוד טיפ, פרגני לעצמך מצעים חדשים ונעימים. מגיע לך!

3. הדירה שלך היא הממלכה שלך

וכיאה למלכה היא צריכה לשקף את מי שאת.  אם תמיד רצית לצבוע את הקיר בשחור ולתלות קורי עכביש באווירה גותית או לחילופין חפצת בטוסטר ורוד ופלייסמנטים של חדי קרן – לכי על זה. תני לסביבה שלך להציג לראווה את מי שאת, בלי שיפוט. רק קצת שיפוץ.

4. מקום בארון כמוהו כקריאה לשופינג

קני מעט אבל איכותי ובדיוק בטעם שלך, כך שתמיד יהיה לך מה ללבוש, בלי להתבלבל.

5. פרידה זה מרזה

אין דרך פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אז פשוט מניחה את זה כאן ויורדת למקלט. פרידה זה מרזה. נקודה.

Share:

קנאה וגירושים של אחרים

אני מקנאה בזוגות שנפרדו יפה. בזוגות שזכרו שפעם, לפני המון זמן, הם אהבו ממש אחד את השני ובחרו להיות משפחה זה לזה. 

אנשים שזוכרים שהלשעבר שלהם הוא או היא הם לא האויב. 

אנשים שבאים בטוב, בשלום, רוצים להקל על הצד השני לטובתם האישית, לטובת הילדים. שמבינים שלדרוס ולרמוס את הצד השני לא מקדם אותם קדימה, אלא במקרה הטוב משאיר אותם במקום. 

אני מקנאה באנשים שיכולים להתקשר ללשעבר שלהם להתייעץ, לבקש המלצה על איש מקצוע או לשאול מה צריך היה לשלוח לבית הספר. 

מקנאה באנשים שהתקשורת שלהם עם האקס מתנהלת באופן מכבד. שלא מחפשים בכל מילה לפגוע ולהעליב, שלא זורים מלח ואז מגרדים את הפצע וזורים עוד מלח.

אני מקנאה באנשים שיצאו מהרבנות ושתו קפה יחד. זרים, אבל לא באמת. שנפרדו בחיוך או לכל הפחות בלחיצת יד. מקנאה באנשים שהוקירו תודה למי שהיו השותפים שלהם בחיים והכירו בכך שהיו גם דברים טובים. 

אני מקנאה באנשים שפניהם לשלום, גם בעיתות מלחמה. באנשים שמנמיכים את הלהבות ולא מלבים את האש. 

עייפתי מלהילחם בטחנות רוח, הן לא באמת ענקים, סתם שבשבת המונעת על ידי הרוחות. גם סופה לא תזיז את מי ששקוע עמוק בתוך עצמו.

Share: