הסיפור של האישה האחרת – נטלי
"התאהבתי בגבר נשוי", היא אומרת לי. עוד לא בת 31, מבריקה, יפה, מוצלחת, עובדת במגדל הכי גבוה בתל אביב. תמיד מצטיינת. אין אמצע. שחור או לבן. או שהיא מספר אחת או שלא תתחיל בכלל. תמיד היתה כזו, מאז שאני מכירה אותה.
מה חסר לה? אני שואלת את עצמי. מנסה לא לשפוט את זו שהיתה החברה הכי טובה שלי ומנהלת קשר שהוא מבחינתי טאבו מוחלט.
"לא תכננתי את זה, זה פשוט קרה", היא אומרת ומתיישבת. נהיה לי חם, מהמילים שלה וגם מההליכה המהירה מהחניון לבית הקפה, מורידה צעיף צבעוני, נשארת בטריקו פשוטה, לבנה.
אנחנו נפגשות אחרי שבועות שבהם קבענו וביטלנו, כל פעם בתירוץ אחר. היא עם העבודה, אני עם הילדים ומחלות החורף. לא אופייני, לרוב מתראות פעמיים בשבוע, או לפחות משתדלות.
היא החברה הכי קרובה אליי ואני אליה, לפחות כך חשבתי. "ספרי לי הכל מההתחלה", אני מבקשת ממנה. כלפי חוץ מאד עניינית, בפנים אני בוערת. מה אם פגישה כזאת מתקיימת ממש עכשיו בין שתי חברות בבית קפה אחר בעיר ומישהי מספרת שם על איתן שלי?
היא חוזרת אחורה כמה חודשים טובים, אולי יותר, שנה בערך. מספרת לי שהפרידה מאביתר היתה קשה לה ברמות אחרות. כן, היא ידעה שהם לא מתאימים, שהוא לא האדם שתרצה לחיות איתו את חייה, להקים איתו משפחה ולגדל ילדים. לא באמת ראתה עתיד איתו, הרגישה שהוא לא מתקדם בקצב שלה, נשאר באותו המקום, לא זז, פיזית, רגשית, רוחנית.
בדיוק ההיפך ממנה, היא כל הזמן מתחדשת, בתנועה, עוברת מקומות עבודה, לומדת. תמיד לומדת. מתפתחת. בהתחלה זה התאים לה, חשבה שהוא מייצב אותה, מעניק לה בסיס.
אני זוכרת את השיחות האלה. היה נדמה שהיא מתקרקעת, נוטעת שורשים. אבל אז התחיל לשעמם לה, הכל היה נורא צפוי וחדגוני, הרגישה שכבר אין להם על מה לדבר.
היא יזמה את הפרידה, לא הוא.
היתה שלמה עם ההחלטה שלה ועדיין, כל יום שעבר הרגיש כמו נצח. נמנעה מלהגיע לחדר הכושר בשעות שידעה שאולי יהיה שם, מעטה לצאת, לא היה לה חשק לפגוש אף אחד ולעשות שום דבר.
עבודה, לימודים, שינה וחוזר חלילה. לא רצתה לצאת לדייטים, להיכנס לאפליקציות. לא רצתה אותו ולא רצתה לבד.
ואז הגיע עידו.
לא בדיוק הגיע, למעשה היה שם מיום שהתחילה לעבוד בחברה, אבל לא ממש שמה לב אליו עד אותו ערב גיבוש.
היא לא סבלה את ערבי הגיבוש האלה, לקחת קבוצת אנשים רנדונמלית, שרק במקרה עובדים באותו המקום ולאלץ אותם לבלות יחד ערב בשם גאוות היחידה, היה בלתי נסבל מבחינתה. שני רק לתיעוב שהיה לה מימי גיבוש ומשימות קבוצתיות. אבל כשאלה הבהירה לה שהנוכחות היא חובה וסוף השנה ואיתו הבונוס הפוטנציאלי היו מעבר לפינה, לא באמת היתה לה דרך להתחמק.
אז היא התאפרה והתלבשה, כאילו קז'ואל אבל בעצם לא ונעלה את הנעליים השחורות עם העקבים הלא נוחים, שהרגישה בהן מיליון דולר והזמינה מונית, שאחרה בגלל הופעה של איזה בינלאומי בפארק הירקון והגיעה באיחור קל למקום.
בתוכנית ארוחת ערב סביב שולחנות וסטנד אפ עם בדיחות שהותאמו לחברה. חלום חייה.
מסדירה נשימה מההגעה החפוזה על עשרה סנטימטרים של סטייל ומגלה שהשולחן של החברים מהמחלקה שלה מלא ואף אחד לא שמר לה מקום. הניחו שלא מסתדר לה להגיע, הם יגידו מאוחר יותר.
מתיישבת בשולחן של החבר'ה מהשיווק. אין לה סבלנות אליהם. תמיד עפים על עצמם, חושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם, מתחכמים כאלה. מדברים בקיצורים הייטקיסטים, באותיות באנגלית, כאילו מינימום הנפיקו עכשיו בנאסד"ק.
ערב סביר, סטנדאפיסט משתדל וטיפה משעשע, הזמן עובר לאט. שותה עוד כוס יין לטשטש את הסבל. הבחור שיושב לידה דווקא בסדר, לא זוכרת אם ראתה אותו פעם, אולי בשבוע הראשון לעבודה, כשעוד לא היתה לה עמדה מסודרת במחלקה שלה ולא היה לה מחשב.
עידו קוראים לו, הציג את עצמו, כבר חמש שנים בחברה, גר לא רחוק ממנה. הקרבה שלו נעימה לה, מעוררת בה משהו שחשבה ששכחה.
עוד לפני שהמנות האחרונות מוגשות הוא עוזב בחופזה, ממהר לאיפשהו והיא מתרגזת להבחין שחבל לה שהלך.
למחרת מחפשת אותו בעיניים בעבודה. במעלית, בלובי, במטבחון. אבל לא נתקלת בו בשום מקום. מחמיאים לה על מה שלבשה הבוקר, היא מיתממת בכוונה "זה? סתם סוודר ישן", מחייכת לעצמה. רק היא יודעת שלבשה הלבשה תחתונה מיוחדת, אחרי חודשים של כותנה פשוטה.
מתלבטת אם לעלות קומה להנהלה ולשיווק ולא מוצאת תירוץ מספיק טוב. חצי עין על המסך, חצי על המסדרון. וכלום, הבן אדם נעלם כלא היה.
עוד כמה ימים חולפים והיא לא רואה אותו בשום מקום, יודעת שהוא עדיין עובד שם כי השם שלו מופיע בזימונים לישיבות ביומן המשותף, אבל הוא לא שם עד יום חמישי.
בדרך הביתה היא נתקלת בו ליד המעליות. "נטלי, נכון?", הוא שואל והיא מוכנה להשיב לכל שם כרגע, אם זה יקנה לה עוד כמה רגעים איתו. "כן, היי, תזכיר לי מה השם?", המוח שלה צורח בראשה: "שקרנית!!!" והיא בשלה. "אני עידו, זוכרת? ישבת איתנו בערב חברה", "או שהיין שהגישו שם היה טוב יותר ממה שחשבתי". "אה, נכון, אתה מהשיווק, לא? אין לך איזו תערוכה לתכנן?", בורחת למקום הבטוח שלה.
המעלית נפתחת ויש בה אנשים. הם נכנסים ולא מחליפים מילה נוספת, אבל היא מרגישה את המבט שלו סוקר אותה מלמעלה למטה, גם בלי להציץ במראה. הזדמנות מפוספסת, היא חושבת לעצמה במשך 8 קומות מעיקות, נדמה לה שהיא מזהה את הבושם שהשתמש בו באותו ערב בתוך ערבוביית הריחות שבמעלית.
יוצאים אל החניון, הוא מחזיק את הדלת לאישה מבוגרת שיוצאת איתם. "את באה לשתייה של אמילי?", הוא שואל אותה. "כן, בטח, רק עוברת רגע בבית". שכחה לגמרי שמזכירת השיווק עוזבת והזמינה את כולם לשתות איתה בפאב השכונתי. לא התכוונה ללכת, מרוצה שהגיבה מהר ובלי היסוס.
בוחרת חצאית צמודה ומצרפת סניקרס כדי לא להיראות מתאמצת. מגיעה לפאב המעושן והרועש, מחליפים מבט, מילה. עוד שוט ועוד "לחיים", הבטן שלה מתערבלת, מרגישה את עצמה נמשכת אליו בלי יכולת להסביר או להתנגד. יוצאת לסיגריה והוא אחריה. היא גרה קרוב. יותר מידי קרוב.
בבוקר לא תדע לפרוט את השעות לדקות, את הדקות לשניות. רגעים של התפרצות בלתי נשלטת, אש, להבה, ארבע בבוקר ויש לה גבר הורס במיטה. מאושרת, מתאהבת, נשימה שטוחה, כאב ראש מעודף שתייה ואושר עילאי. מהרגעים ששווה לחיות בשבילם.
ואז התרסקות.
"מה קרה?" אני שואלת, כולי כבר בתוך הסיפור שלה, כאילו הייתי זבוב על הקיר. "הטבעת", היא אומרת לי, "רק אז הבנתי שהוא נשוי". משפילה מבט.
כל היופי שלה מתכנס לקונכיית אשמה. "אין מצב!" אני מסרבת להאמין, "לא ידעת שהוא נשוי? פתאם שמת לב שיש לו טבעת על היד? כמה שתית שם למען השם?". לא יודעת מה יותר מעצבן אותי ההתחסדות הזו שלה או הקנאה שאני מסרבת להודות בה בפני עצמי.
"הלוואי ויכולתי לומר לך שזה מה שקרה, אבל לא, לא הייתי שיכורה, שתיתי ממש בקטנה", היא עונה לי.
מלצרית צעירה באה להגיד שתיכף סוגרים את המטבח, מתעניינת אם נרצה להזמין משהו נוסף. אנחנו מחליפות מבט של הקלה על ההפוגה הלא צפויה בסיפור בדיוק בנקודה שהפכה בלתי נסבלת. לה. לי.
ואני חסרת סבלנות ורוצה כבר ללכת הביתה ולשטוף ממני את היום הזה ואת הסיפור הזה ואת החברה הזאת שהיתה שחור-לבן והחליטה לחנות בתחום האפור. רוצה להתקלח באדי מים רותחים, לשפוך חומר חיטוי על כל הבית ועליה ועל המעיל שלי, שהיא נגעה בו כשהרימה אותו קודם ממסעד הכיסא.
בא לי לשרוף את כל ברכות יום ההולדת החמודות ששמרתי ממנה, את האיחולים ששלחה לי ללידות, את הספר שקנתה לי בצחוק לקראת החתונה עם תיאורים גראפיים לזוגות צעירים.
סופרת עד עשר ואז עד עשרים ושואלת "מה אחר כך?".
היא לוקחת את הזמן, לא מייד עונה. מרגיש לי עוד רגע אביב עד שהיא מסיימת שאיפה מהסיגריה ונושפת באיטיות מרגיזה. "מה אחר כך? הסיפור הקלאסי, לבד על הגג שבתות וחגים". "מה זאת אומרת? אני מיתממת והיא בולעת את הפיתיון.
הוא מספר לה שהמצב בבית לא משהו. שבינו לבין אשתו אין כלום. זה נגמר מזמן. הוא לא מבטיח לה כלום. ולא רוצה ממנה כלום. רק מבקש לפגוש אותה מידי פעם.
הוא מספר לה שהיא האוויר שלו, הסיבה שלו לקום בבוקר. והיא לא אומרת אבל מרגישה בדיוק אותו הדבר. היא מתנחמת בזה שהוא לא משקר לה, שמעולם לא הסתיר ממנה ולא בנה מגדלים באוויר.
ואני שומעת עיי חורבות ורואה אישה רעבה שמסתפקת בפירורים.
אני מבינה גם בלי שהיא אומרת, שזה נמשך כך חודשים. חישוב קצר מאמת אותי עם העובדה שכבר נפגשנו ולא אמרה לי כלום. אז למה עכשיו, לעזאזל?
אני מנסה למצוא הסבר הגיוני, כתוביות' לסרט שאני צופה בו, לא יודעת אם לנחם אותה או להאשים אותה. אני חושבת על אישה, שאני לא מכירה, היושבת בבית ומחכה לבעלה או מנהלת בעצמה קשר אחר כדי לתבל את החיים, חושבת על הסכמים שאנשים עושים, פשרות וסידורים כדי להצליח לעבור עוד יום של שגרה, חושבת על איתן וכמה שאני אוהבת לנשום אותו עד שאני נרדמת, על ההרגלים המעצבנים שלו, שהם כבר ההסכמות המעצבנות שלי, חושבת על נטלי ועל האהבה שלה שמתבזבזת, עליי ועל הדיכוטומיה שלי של 'מותר' ו'אסור', 'טוב' ו'רע' אבסולוטיים, מרגישה שהמוח שלי הוא עיסה דביקה.
קמות ואוספות את החפצים שלנו, מתפללת שלא חנינו באותו האיזור, שלא נצטרך לצאת לאותו הכיוון.
אני נפרדת בחיבוק ארוך מהתמימות שלי וממנה, ביני לבין עצמי אני לא יודעת אם אפגוש אותה שוב.
זה היה מטלטל מידי עבורי, לא נוח, לא נעים ורק רוצה לחזור הביתה
לשחור וללבן של החיים שלי.
אחיזת עיניים – הסיפור של מיכאלה
דדי היה סתם בחור רגיל. מגיל צעיר אהב קסמים וכבר כשהיה תלמיד תיכון התחיל להופיע בימי הולדת בשכונה. הוא אהב את הקסמים ולא היה אכפת לו אם ישלמו לו או לא, העיניים הפעורות, ההפתעה והחיוכים על פני הילדים בסיום הקסם והלחשושים יודעי הדבר של המבוגרים הספיקו לו לעת עתה. אהב לאחוז מפית בד בשתי קצותיה ולהכריז בקול גדול "ובהנפת מטה הקסם – הופ! זה נעלם!".
כשבגר החליף את מטה הקסמים בנשק מקוצר ואחרי שירות סדיר ועוד שנתיים קבע יצא לאזרחות והלך ללמוד מקצוע "של גדולים". לא היתה לו הרבה סבלנות ללמוד וחיפש מקצוע שיוכל לפרנס אותו בלי צורך בלימודים לתואר שני.
את מיכאלה הוא הכיר בלימודי התואר הראשון. הוא מבריק, אבל עצלן, היא חכמה וחרשנית.
בכל מבחן הוציא כמה נקודות יותר ממנה וזה הוציא אותה מדעתה. מסמסטר לסמסטר נבנתה האיבה כלפיו, נוסקת בדלק של תחרותיות והוא, מצידו, התחיל להעניין בה. בבחורה החכמה והישירה הזאת, שלא מספיק מעריכה את עצמה.
לקראת סיום הלימודים ותחילת ההתמחות, התחרו על משרות באותם המשרדים וכשהסתיימה תקופת הבחינות כבר לא היה להם על מה לריב והיא מצאה את עצמה חושבת עליו מפעם לפעם בשעות הארוכות של ההתמחות וקצת מתגעגעת להתנצחויות הקטנות ולעקיצות שהיו מחליפים בקפיטריה.
לפני בחינות מועצת רואי החשבון הוא איחל לה הצלחה והתקשר אחרי הבחינה להשוות רשמים.
הם נפגשו ודיברו עד הבוקר על דו"חות, מאזנים ומספרים ואחר כך על העתיד, המשפחות, החברים המשותפים.
היא גילתה שהוא לא כך כך גרוע והוא גילה שהיא אפילו יותר טובה ממה שחשב.
אחרי שנתיים של חברות הם התחתנו וזמן קצר לאחר מכן נולדו הילדים. יובל, הגדולה והתאומים שי והראל.
מיכאלה השתלבה במשרה בטוחה במחלקת האשראי של אחד הבנקים ודדי היה שכיר במשרד רואי חשבון קטן במזכרת בתיה. משלמים חשבונות, בודקים בסוף החודש את פירוט החיובים באשראי, מארחים ומתארחים בחגים. החיים היו עמוסים וטובים ומאד מאד רגילים.
הילדים גדלו, יובל עמדה לסיים תיכון ודדי הרגיש שחוק, עייף ומדוכדך. חיפש אתגר ועניין, ניסה כל מיני דברים. הוא עזר לחבר בסדנת עץ שהיתה לו בחצר, יצא לטיולי ג'יפים עם חברים, למד גרמנית, אבל זה לא היה זה.
כטובה לחברים, שהמפעילה שלהם הבריזה ברגע האחרון מיום הולדת, הוא הופיע במסיבת יום ההולדת של הבת שלהם וחזר לגמרי בעננים. כבר שכח כמה הוא אוהב את העולם הזה, את הקסמים ואת הבמה ואת מה שזה עושה לו.
בערב בחצר הבית על כוס תה ועוגיות, היא ניסתה לפענח "אז מה אתה בעצם אומר לי? "אתה רוצה להתפטר וללכת להיות קוסם בימי הולדת?", שכלתנית כתמיד. איך יסביר לה שהוא חייב אוויר, חייב לשנות משהו כי החיים עוברים והוא מרגיש כולו מרוקן. "לא", הוא עונה לה, "זה לא במקום, נתחיל משהו בקטנה".
בחודשים הבאים הוא כולו בעשייה אינטנסיבית, צופה בסרטונים, מבקר בחנויות, לומד את החידושים בתחום ומשתפר. מתחיל לצלם סרטונים לטיק טוק, יובל עוזרת לו. הילדה הזאת, כבר כמעט אישה, בבת עינו, היא והתאומים הם מקור גאוותו, האושר של חייו. היא מלמדת אותו איך לצלם, נותנת לו להשתמש ב'רינג' התאורה שיש לה בחדר, מקצרת ועורכת והוא מחכה ומצפה וצופה במה שצילם ונחרד.
הוא פוגש בסרטונים אדם זקן, שמנמן עם סנטר כפול ושיער מאפיר, במבט ראשון יכל לחשוב שזה אבא שלו. הוא עוצר את המפעל הקטן שהקים, לא מסכים לה להעלות את הסרטונים, ישן את כל סוף השבוע ומחליט לקחת את עצמו בידיים. מיכאלה מעודדת אותו, תומכת בכל השגעונות שלו גם אם לא מבינה ולא מתיימרת להבין. כשהוא מחליט להירשם לחדר כושר היא קונה לו בגדי אימון, כשהוא חוזר עם שיער צבוע פלטינה היא אומרת לעצמה שמקסימום יצבע בחזרה, העיקר שהוא מבסוט ובמילא זה לא פוגע באף אחד.
עובר חודש ועוד חודש ועוד והוא מתמיד ורואים שינוי והביטחון העצמי שלו עולה. הילדים מחמיאים לו, מבקשים שיסיע, שיאסוף, כבר לא מתביישים באיש הזה שהיה מגיע לבית הספר.
הוא חוזר לקסמים ולסרטונים, מעלה כל יום לרשתות החברתיות ומתחיל לתפוס תאוצה. הוא מקבל מחמאות וזה נעים לו ובקצב איטי גם הצעות עבודה. הוא מופיע באירועים קטנים ואחר כך גם באירועי חברה. משלם מיסים כחוק, בכל זאת, רואה חשבון ומבסוט מעצמו ומהחיים כולם. הוא מתמכר לתשומת הלב וקונה ציוד צילום משוכלל יותר, מצלם סרטונים קצרים, מציב את הטלפון על חצובה ומשתף ב'לייב' מאירועים והופעות, מספר העוקבים ממשיך לגדול.
הוא צבעוניות של קונפטי, מצילתיים בתזמורת, קצפת על מרנג. מרגיש בשיא של החיים, ערב אחד הוא חוזר עם קעקוע. מיכאלה נחרדת, הוא מגיע מבית דתי, איך יכול היה להפר את האיסור המפורש "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם", מספר ויקרא? "אל תהיי כבדה", הוא אומר לה, "לכולם היום יש קעקוע, תראי בטיק טוק" והיא מפויסת, העיקר שלא חרט על עצמו ארנב שנשלף מכובע והופ! זה נעלם!.
הוא מתחיל להיעדר יותר מהרגיל. בערב לפני שהוא מופיע הוא הולך "לבדוק את האולם". חוזר בשעות מוזרות, אומר לה שלא נעים, הם משלמים יפה, היה חייב להישאר לשתות איתם איזה דרינק.
קשה לו לקום לעבודה בבוקר, היא משתדלת לא להתערב גם כשמתחילות לרוץ שמועות שהוא לא בשיא הפוקוס, שהמקצועיות שלו נפגעת, שהוא מאחר בהגשת המשימות שלו.
אבל בבית הכל מתנהל כרגיל, הילדים גדלים, יובל מסיימת טירונות ומקבלת תפקיד שרצתה, קרוב לבית. נדמה לה שהם מוציאים יותר מהרגיל. מסיימים את החודש במינוס גדול יותר מקודם ודוקא לא היו לאחרונה הוצאות חריגות. עוברים שוב על פירוט החיובים באשראי, מזהים כל עסקה, אין שינוי. מוזר.
באחד הימים הוא יוצא להופעה והיא עובדת על המחשב במטבח. יובל מסתובבת סביבה, חסרת מנוחה. היא מנסה להתעלם אבל זה מוציא אותה מהריכוז. "יש פיצה מאתמול במקרר", היא מסננת לעברה, "מחר אני אעשה הזמנה מהסופר". אבל היא לא רעבה, היא רק אוכלת את עצמה. כבר שלושה שבועות, ליתר דיוק, מאז שביקש ממנה לא לספר לאמה שמשך מהכספומט אלפיים שקל, בזמן שהיה אמור לתת לה רק 480 לשיעורי הנהיגה. "תגידי, למה אבא חוזר כל כך מאוחר?" היא שואלת את מיכאלה משום מקום. "אני לא יודעת", היא עונה באוטומט. משתהה. סוגרת את המחשב ומסירה משקפיים. "ואת לא רוצה לדעת?" יובל מקשה.
אגרוף חזק בבטן. היא מבינה היטב מה היא שואלת ואיך תסביר לה שלא, היא לא רוצה לדעת כי יש לה אותה ושני ילדים קטנים שמגיע להם בית ומשפחה ואם תדע שום דבר לא יהיה כמו שהיה. "תראי, יובל", היא אומרת לה, "את כבר לא ילדה והחיים מסובכים לפעמים. לא כל עכבר הוא הר, לפעמים דברים נדמים לנו כדבר אחד והם משהו לגמרי אחר". רומזת ולא מוסיפה ומקווה שזה מניח את דעתה של הילדה החכמה הזאת שבאינטואיציה שלה כבר שכחה את מה שמיכאלה לעולם לא תלמד.
יובל לוקחת תיק ויוצאת עם חברות. "אל תחזרי מאוחר, את צריכה לקום מחר מוקדם לבסיס", מיכאלה מספיק לצעוק לעברה שנייה לפני שהדלת נטרקת.
מנסה לפתוח שוב את המחשב ולשקוע לעבודה, בחוסר הצלחה. צריכה לאזן קודם את הבית שלה לפני שתוכל להתעמק בדו"חות האשראי של הבנק.
יובל נכנסת לאולם ואין שמח מדדי לראות אותה. הוא מופיע הערב באירוע פרטי בגדרה, לא רחוק מהבית. "איזה כיף שבאת לראות" הוא אומר לה, "תעזרי לי עם הציוד?". היא ממקמת חצובה ומעלה פוסט הזמנה להופעה שתשודר בלייב ממש עוד מעט ומחכה בדריכות.
דדי עולה לבמה, מחמם את הקהל עם כמה בדיחות למבוגרים בלבד, בונה אשליות ומשתף את הקהל. מידי פעם זורק מבט, קריצה, לבת שלו שיושבת מאחור.
היא לוקחת את הטלפון מהחצובה ומתחילה לגלול. זה לא לוקח הרבה זמן וההודעות מתחילות לזרום ממנו הביתה, אל מיכאלה. דדי על הבמה, רואה את יובל עם הנייד שלו, חושב שבטח יש תקלה, משהו בחיבור לאינטרנט נתקע, אולי יש תגובות בצ'אט שהיא מגיבה להן בזמן אמת.
ואז הוא מבין ומדמיין אל מול עיניו את המשפחה היפה שלו.
והופ!
זה נעלם!
מעטפה – הסיפור של עינב
את אחר הצהריים ההוא, בו קיבלה את המעטפה היא לעולם לא תשכח.
אישה צעירה, בהריון מתקדם, נפגשת ברחוב עם גבר בגיל העמידה, מקבלת ממנו מעטפה, פותחת ופורצת בבכי חסר מעצורים.
מעניין מה חשבו העוברים ושבים ברחוב. בטח מדמיינים איזו עסקת סמים שהשתבשה או דרישת חוב מהשוק האפור. בטח לא אישה נבגדת. מי יחשוב על אישה צעירה בהריון מתקדם כאישה נבגדת. בטח לא היא.
התמונות מדברות בעד עצמן. אין מקום לפרשנות. הבטן שלה מתהפכת והפעם אלו לא תנועת העובר. תחושת קבס עולה במעלה הגרון והיא חוששת שתקיא את המרה שיושבת לה בתוך הגוף ממש כאן באמצע רחוב אלנבי.
מישהי מחנות ליד מציעה לה כוס מים, מזמינה אותה לשבת איתה במשרד הקטן שבחלק האחורי של החנות. היא לא יודעת למה אבל היא הולכת איתה. כאילו מרגישה צורך שמישהו אחר ייקח פיקוד. שמישהו אחר יהיה המבוגר האחראי כי היא עצמה מרגישה עכשיו חלשה וחסרת כוחות.
עוד לא הגיעה לחשוב על העובר שבבטן. כבר מאוחר מידי לעשות הפלה ואיך תגדל אותו לבד ובכוחות עצמה?
החדר האחורי אפלולי ומחניק, שתיים מתוך שלוש הנורות צמודות התקרה שרופות ושלבי התריסים מכוסים שכבה עבה של אבק.
קשה לה לנשום, היא מזיעה, מרגישה התקף חרדה עולה שמאיים להכניע אותה.
האישה הזרה מדברת אליה, היא לא עונה, אין לה מושג מה אמרה לה. מהנהנת בנימוס כשזו יוצאת מהחדר ומשאירה אותה לבד. אולי הלכה להכין קפה. נושמת, נושפת, לאט, עם הפסקה לעצירת נשימה כמו שלימדו אותה. מתרגלת טכניקה לעצירת התקף החרדה. מרגישה שזה עוזר בהדרגה.
כל הראש שלה פטישים ולא נשארו לה דמעות לבכות אבל היא מוצפת.
בלי לחשוב יותר מידי היא הופכת את תוכן המעטפה על השולחן המלוכלך, בדיוק כשהמוכרת חוזרת עם קפה ועוגיות. הן מחליפות מבט מהיר והיא מבינה שגם המוכרת יודעת. גם היא היתה שם.
ברגע נוצר ביניהן חיבור ללא מילים, של מי שחולקות זו את כאבה של זו. תמונות צבעוניות של זוג נאהבים, כמעט אפשר להריח את הסקס. מזהה את לוגו המלון ברקע. אותו מלון שנסע אליו בכנס סוכנים, כשסיפר לה שזכה בפרס על היותו הסוכן המצטיין של הרבעון. "זה צ'ופר כזה, שנותנים למצטיינים מכל הסוכנויות", הוא סיפר לה, " הייתי מת שתבואי אבל זה רק לעובדים, בלי בני זוג הפעם, יש קיצוצים".
והיא חושבת על כל אותם כנסי סוכנים שהיו ושיהיו ומה מהם היה בכלל נכון. כל אותן שעות נוספות, ימים שהיה חייב לחזור לעבודה כי היא הפחיתה שעות ואת החשבונות עדיין יש לשלם. הכל נצבע בצבעים אחרים ובשקרים על גבי שקרים על גבי שקרים. העובר בועט לה בצלעות, לרגע שכחה מקיומו. מוצפת רחמים עצמיים.
מה תעשה עכשיו? איך פסגת שאיפותיה, חלום חייה, הרצון הכי קמאי שלה הפך בן רגע למכשול. חושבת על הקשיים שעברו יחד כדי ליצור את ההריון הזה. טיפולי הפוריות. כדורי איקקלומין, שלא עשו את העבודה, אולטרה סאונד ועוד אולטרה סאונד ועוד. זריקות FSH, הזרעות. איך גבר שבקושי מתפקד מצליח לנהל רומן מחוץ לנישואים? "סעי הביתה", המוכרת אומרת לה.
עשרים וארבע מדרגות מהרחוב עד דלת הבית. ארבע למבואה ועוד עשרים לקומה הראשונה. עולה בקושי, מתנשפת, עול העולם על כתפיה. ילדה עצובה נושאת ילד. יודעת שיהיה כבר בבית בשעה הזאת.
הוא לא הסתכל לה בעיניים. לא הסביר שזו היתה רק מעידה, משהו חד פעמי, חסר משמעות. לא התנצל, לא הכיר בכלל במה שהוא עושה לה. להם. הוא לא עטף אותה, לא חיבק אותה ולא הניח יד מנחמת על כתפה. פשוט עמד שם, הביט דרכה ואמר לה שתי מילים: "את מגזימה".
מרגישה את הדם מבעבע, תוהה מי זה האדם הזה שעומד מולה ולא רואה אותה בכלל, מאשימה את עצמה שהיא נושאת את ילדו בתוך הגוף שלה ונקרעת בין הרצון לשמור על העובר לבין הדחף להיפטר מכל מה שמחבר ביניהם עכשיו ברגע הזה.
בידיים רועדות מתקשרת לבית הוריה. שוקלת מילים. איך בכלל תוכל להסביר. איך תגיד לאמא שלה שהילדה השקולה, ההגיונית, המעשית שלה הלכה לאיבוד בתוך גבר.
אורזת תיק עם כמה דברים, בטח שכחה משהו חשוב אבל זה לא משנה כרגע, רק לצאת מהדלת, לא להיות שם. לא מנהלת איתו שיחה, לא עוצרת, חייבת להיות בתנועה.
ברד משוגע מכה בחלונות הרכב, מגבי המכונית החבוטה עוד רגע וקורסים, מחנה במקום הפנוי הראשון וממהרת לצאת. פותחת עוד דלת ונמסה אל תוך אמה.
והיא שוב ילדה, בתנוחה עוברית בחדר ילדותה, עם הקיר המתקלף ומדבקות על שולחן העבודה. ארגזים של חפצים נערמו בצד הקיר, מגינים עליה כמו חומה בצורה. שמיכה של צמר גפן מתוק עוטפת אותה, מחממת ומנחמת והיא נשאבת לשינה עמוקה. בעפעפיים ולב כבדים היא חולמת.
איש אחד ברכב גדול עוצר לידה ומעביר אליה מעטפה. היא פותחת אותה ושופכת את תוכנה. אבל לא נופלות ממנה תמונות. לא נופל ממנה כאב. לא נופלת ממנה בגידה. נופלות ממנה אותיות, שמתחברות למילים.
מילות אהבה.
מהאיש שלה.