כאבי פנטום

"דוקטור, שלום", היא אומרת ומתיישבת, חיוורת, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שיער שראה ימים שטופים יותר. "אני חייבת טיפול. תרופה. עירוי. גם ניתוח אם צריך, אני לא מפחדת מהרדמה, רק תפסיקי לי את הכאב הזה". 

אני מעבירה כרטיס ופותחת גיליון. מנסה לנחש מהמונחים הרפואיים שנפרשים מול עיניי מה מחולל המחלה, מה כבר קרה מאז הביקור האחרון שלה. סוקרת אותה במבט מקצה הראש ועד לנעליים המחודדות. נראית אותו דבר, אני מציינת לעצמי. קצת רזה יותר. עייפה.

"איפה בדיוק כואב לך?" אני שואלת אותה, "מתי זה התחיל?". 

היא מתיישרת בכיסא כמו תלמידה בפני מורה שנקראה אל הלוח:

 "יש לי כאבים במקום שכבר איננו, לא כל הזמן. לא כל יום. ברגעים. כואב לי במערכת יחסים שהיתה לי וכבר איננה ולמה שתכאב אם היא כבר לא קיימת, לא נוכחת, זה מזמן לא החיים שלי?".

"יש לי כאבים חזקים בריבים שכבר כמעט נשכחו. 

כואב לי ממש מאמירות קשות שמזמן נאמרו. 

משקרים ששוקרו. 

מבגידות שנבגדו. 

כואבת לי במיוחד האמירה ההיא ששרטה אותי. 

כואב לי בזלזול המתמשך במי שאני, 

כואב לי במבט הזחוח והמסופק שמביט בי בידיעה ששוב הצליח להונות אותי. 

אני לא ישנה טוב, זה מעיר אותי בלילה. ברגעים שאני לבד. 

לא רק ברע כואב לי.

יש לי מגוון רחב של כאבים במערכת היחסים. יש לי כאב נוסטלגי על דברים שלא קרו. 

לא כשאני פוגשת זוגות מאוהבים, כאלה שיש סביבם כוכבים ואורות, דווקא כשאני נתקלת בזוגות המבוגרים. שעוזרים זה לזה בסחיבה, בפתיחת דלת, יש לי דקירות של החמצה על הבטחות שלא יקוימו ואני מחפשת איך לחבוש את מערכת היחסים הזאת, מה למרוח עליה שתחלים, למה לעשות צילום רנטגן. ואין. היא לא קיימת. לא שם".

בדבר כזה עוד לא נתקלתי. שנים של טיפול בחולים וזו הפעם הראשונה. חושבת מהר מה אוכל להציע לה. לאישה השבירה הזאת, שמדברת בקוהרנטיות ובאופן ענייני, שמסתכלת לי בעיניים ומבקשת ממני מזור. היא לגמרי איתנו, לא איבדה את זה, עדיין, וכואב לה ואין לי פה איך לעזור. 

אני שוברת את הפרוטוקול ומחזיקה לה את היד. קצת מעקצצים לי כאבי הפנטום של עצמי. 

"תקשיבי" אני אומרת בקול סמכותי של רופאה, "את צריכה להתאהב, אבל לא כמו שנדמה לך". 

"את צריכה להביט במראה ולראות שאת לבד שם. שאת כואבת דבר שלא קיים. שכל הכאב הזה נמצא רק בראש שלך. שאין לו אחיזה במציאות. אני יודעת, הם מטעים כאבי הפנטום האלה, מוחשיים נורא, מרגישים אמיתיים. אבל הם לא. הם רק בראש שלך והם יעברו ככל שתחמלי על עצמך, ככל שתהיי אמיתית עם עצמך, שלא תתפשרי על מה שחשוב לך, שתהיי אותנטית, שתהיי את באהבה של החיים שלך, של עצמך, במקום לשקוע במה שחשבת שהוא האהבה של החיים שלך". 

אני פותחת מגירה ומציעה לה שוקולד, שקיבלתי אתמול מלקוחות. "אני רושמת לך מתוק", אני אומרת לה ומגישה לה את האריזה, "המריר מגיע לבד". 

היא מהססת, חצי חיוך, לוקחת ונעלמת מאחורי הדלת. לא חוזרת אליי יותר. 

כאבי פנטום.

Share:

5 יתרונות ממש מיידיים לפרידה או לגירושים

כל אחת תגיד לך שלא כיף גדול להתמודד עם פרידה, אבל אם היא חברה, היא תמזוג לך כוס יין ותראה לך את חצי הכוס המלאה.

5 adventages

1. שליטה מלאה בשלט!!!

נטפליקס או דיסני, אמאזון פריים, יס או הוט, זה לא משנה! לא יהיו פה סדרות מוזרות שמעניינות לך את ה₪&#^, אירועי ספורט משמימים, מירוצי מכוניות או כל דבר שאת לא מתחברת אליו. אף אחד לא יתקדם בפרקים בלי לחכות לך ויספיילר לך מה היה ותמיד אפשר לראות שוב תוכן שעושה לך טוב! (חתונמי, מישהי?).

2. את יכולה ואף רצוי שתשני באלכסון

לא עוד סרדין בקצה המיטה, כל המרחב לרשותך, את מוזמנת לישון הפוך, לצד ובאלכסון ככל שתחפצי, שלא לדבר על כירבול מפנק בכל השמיכה, בלי שחצי גוף קופא והחצי השני ב 40 מעלות צלזיוס. ועוד לא כתבתי חצי מילה על נחירות. וטיפ קטן לקשר הבא – שתי שמיכות נפרדות! אנחנו לא בקיבוץ. בעצם, עוד טיפ, פרגני לעצמך מצעים חדשים ונעימים. מגיע לך!

3. הדירה שלך היא הממלכה שלך

וכיאה למלכה היא צריכה לשקף את מי שאת.  אם תמיד רצית לצבוע את הקיר בשחור ולתלות קורי עכביש באווירה גותית או לחילופין חפצת בטוסטר ורוד ופלייסמנטים של חדי קרן – לכי על זה. תני לסביבה שלך להציג לראווה את מי שאת, בלי שיפוט. רק קצת שיפוץ.

4. מקום בארון כמוהו כקריאה לשופינג

קני מעט אבל איכותי ובדיוק בטעם שלך, כך שתמיד יהיה לך מה ללבוש, בלי להתבלבל.

5. פרידה זה מרזה

אין דרך פוליטיקלי קורקט להגיד את זה, אז פשוט מניחה את זה כאן ויורדת למקלט. פרידה זה מרזה. נקודה.

Share: