התגרשתי מבעלי, אבל איבדתי בדרך את החבר הכי טוב שלי
הגירושים ערערו עמוקות את הביטחון, הנחות היסוד ותפיסת העולם שלי. החברים הכי קרובים אליי התאדו גם הם וזה גרם לי לתהות כמה אמת היתה במעגל שהקיף אותי | טור שני מתוך שלושה
בתחילת הדרך, כשהחלו הלבטים לגבי הגירושים, לא שיתפתי את החברות שלי במה שעובר עליי. התביישתי, שמרתי על פאסון, המשכתי לתחזק את הדימוי כלפי חוץ, ובמידה רבה הייתי עסוקה בלשכנע את עצמי שאולי נצליח לגבור גם על האתגר הזה.
אני יודעת שזה לא מסתדר עם הסטטיסטיקה, אבל לא היתה לי אז אף חברה גרושה. פרברי אזור השפלה היו מלאים במשפחות מהזן המסורתי שמכין חביתות עם קוטג' ומשכיב את הילדים לישון בשבע וחצי. אולי התגרשתי מאוחר מדי. או מוקדם מדי. אבל אלה היו פני הדברים. אני בענייניי, וחברותיי כולן בזוגיות למרחקים ארוכים.
במקרה או שלא, החודשים שקדמו לגירושים זימנו אל חיי חברויות חדשות. היו אלה אנשים שהכרתי זמן קצר קודם, או אנשים שלא הייתי איתם בקשר שנים רבות – והם היו הראשונים שהתבשרו על כך שאני עומדת לחתוך. אחרי הפרידה הם אלה שנשארו איתי
היו ימים שברירת המחדל שלי היתה שכולם משקרים, שכולם רוצים משהו. אבל היו גם נקודות אור; חברות אמת שאספו אותי פעם אחר פעם ברגעי שבירה וסיפקו לי שכבת הגנה השנייה רק להוריי ולאחיי
ברגע אחד כמעט כולם תפסו צד והתאדו. הקשה מכולם היתה הפרידה מבעלי לשעבר והגרוש שלי לעתיד, שהיה החבר הכי טוב שלי, האדם שהכיר אותי בצורה הטובה ביותר; שבמבט חטוף ידע מה מתחולל אצלי, שהיה חשוף לצפונות ליבי ונפשי. אני לא בטוחה שאי פעם אצליח להגיע לרמת קרבה כזו עם אדם אחר. אני לא בטוחה שאני רוצה.
איבדתי גם את כל זוגות החברים שלנו. אנשים שחשבתי שיש לי איתם יחסי אמון אמרו לי דבר אחד – ואמרו דבר אחר מאחורי גבי. הם עודדו אותי והרגיעו אותי – בזמן שהיו מאוד מעורבים בחייו של מי שאמר את ההפך. ההייתם או חלמתי חלום? מסורות של שנים, פרלמנטים של שישי, חופשות משותפות וימי הולדת – הפכו לחסרי משמעות מול אינטרסים ומניעים הרחוקים כל כך ממי שאני. כמו להגיע ליקום מקביל ולנסות ללמוד מחדש את החוקים, או לנחות במדינה שאת שפתה איני דוברת ואת המנטליות אני לא מכירה.
דבר לא אמיתי
הגירושים ערערו עמוקות את כל תפיסת העולם שלי, את הנחות היסוד שלי, את הביטחון בהבנה של איך העולם מתנהל ואיך נראות מערכות יחסים. לרגעים היה נדמה לי שדבר לא אמיתי והכל הוא סוג של סחר חליפין מוסכם וידוע מראש. זה גרם לי לתהות איפה זה מעמיד אותי. מה זה אומר על הקשרים בחיי? כמה אמת, אם בכלל היתה, בכל המעגל הזה שהקיף אותי כל כך הרבה שנים?
מצבי קיצון שורטים בצורות שלא תמיד אפשר להסתיר, אבל גם מכריחים אותנו לברוא עולם אחר, נכון יותר עבורנו. אני לא אותה אישה שהייתי לפני 20 שנה. בעצם, מי כן?
גם גיסתי, שהיתה עבורי sister in law "על מלא", שהיתה לצדי בלידה של הילדים, שאירחה אותי על שולחנה יותר פעמים משאפשר לספור ושתמיד אמרה לי את כל האמת בפנים, נחתכה לי מהחיים כמו פלסטר שנתלש בבת אחת והשאיר הרבה כאב. ביום ההזוי הזה בבית הדין הרבני ניגשתי קודם אליה, אל האישה שאהבתי בכל ליבי ושלמדתי ממנה כל כך הרבה. זה היה אחרי שלא נפגשנו במשך חודשים והתגעגעתי אליה מאוד. חיבקתי אותה חזק ולא רציתי לעזוב. והיו גם דמעות. והבטחות שלא נקיים. וכל אחת הלכה לדרכה.
היו ימים שברירת המחדל שלי היתה שכולם משקרים, שכולם רוצים משהו. הרי גם אם אתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך. אבל היו גם נקודות אור. יש והיו חברות האמת שאספו אותי פעם אחר פעם ברגעי שבירה, שתו איתי עשרות כוסות קפה והציבו בפניי מראות מחמיאות יותר או פחות בכל פעם מחדש. הן עשו בשבילי מעל ומעבר: אירחו אותי ואת הילדים, המליצו על בעלי מקצוע והציעו לשלם על שירותים שלא יכולתי להצדיק מהחשבון המשותף. הן סיפקו לי שכבת הגנה השנייה רק להוריי ולאחיי. על כך ועוד תמיד אהיה אסירת תודה להן
מצבי קיצון משנים אותנו, שורטים בצורות שלא תמיד אפשר להסתיר, אבל גם מכריחים אותנו לברוא עולם אחר, נכון יותר עבורנו. מדויק. אני לא אותה אישה שהייתי לפני 20 שנה. בעצם, מי כן? לא כל חברות היא חברות לחיים וזה בסדר לשחרר, להתקדם ולהשאיר מאחור את המיותר. אם תשאלו אותי היום איפה כל החברות שלי – הן כאן. אוסף של נשים חכמות, רגישות, כנות ומאוד מאוד נוכחות
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 28 בינואר 2024
בואי כפי שאת
בּוֹאִי כְּפִי שֶׁאַתְּ
הֲסִירִי תּוֹסְפוֹת שֵׂעָר, רִיסִים מֻדְבָּקִים, עֲדָיִים, לַק אָדֹם, כַּחוֹל, יָרֹק,
חֲזִיּוֹת פּוּשׁ אַפְּ,
גַּרְבִּיּוֹן מְחַטֵּב,
מָה שֶׁמַּבְלִיט, מָה שֶׁמַּסְתִּיר
הַפְסִיקִי לְהַחֲזִיק בְּחִיּוּכִים מְזֻיָּפִים,
אֲנָשִׁים מְזֻיָּפִים,
בַּדֵּעוֹת הַנְּכוֹנוֹת, שֶׁאֵינָן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁלְּךָ,
בּוֹאִי כְּפִי שֶׁאַתְּ,
עִם כָּל מַצְּבֵי הָרוּחַ,
יוֹם קְלִילָה, בָּלוֹן עִם הֶלְיוּם, לְחַיִּים שְׁמַנְמַנּוֹת שֶׁל תִּינוֹק,
יוֹם כְּבֵדָה, חַסְרַת אֵנֶרְגִּיָּה, חַמִּין שֶׁל שַׁבָּת וְלִישֹׁון.
בּוֹאִי כְּפִי שֶׁאַתְּ,
בְּכָל צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת וּבְכָל הַטְּעָמִים
מְתוּקָה, מִתְלַהֶבֶת כְּמוֹ יַלְדָּה,
צוֹחֶקֶת בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת,
שׁוֹתֶה מִיץ פֶּטֶל בַּחוֹף, בְּאוֹגוּסְט
מְרִירָה, חַדָּה וְחָכְמָה,
בִּקּורְתִּית וּמַבְרִיקָה,
מְעִירָה אִם יֵשׁ לָךְ צוֹרֵךְ, גַּם רָעָה אִם אַתְּ רוֹצָה.
בּוֹאִי כְּפִי שֶׁאַתְּ,
אַחֲרֵי שֶׁאָרַזְתָּ אֶת הָעֵצוֹת הַמַּתְאִימוֹת לְכֻלָּן וְשַׂמְתָּ אוֹתָן בְּצָד,
דִּיאֵטוֹת כְּרוּב, מַסֵּיכַת אָבוֹקָדוֹ,
תַּכְשִׁירִי שַׁבְּלוּלִים וּקְלִפּוֹת בָּנָנָה.
הַפְסִיקִי לִסְפֹּר נְקוּדוֹת, פְּרָט לְאֵלֶּה הַנִּמְצָאוֹת עַל גַּב חִפּוּשִׁית.
בּוֹאִי כְּפִי שֶׁאַתְּ
עִם בִּיקִינִי לַמְרוֹת שֶׁכְּבָר לֹא
עִם חֲצָאִית שֶׁאֵינָהּ מְכַסֶּה אֶת הַבֶּרֶךְ
עִם מַחְשׂוֹף אוֹ בְּלִי
עִם שִׁלּוּבֵי צְבָעִים שֶׁבָּא לָךְ,
עַם נְקוּדוֹת
עִם הֶדְפֵּסִים.
בּוֹאִי עִם הָאֹפִי שֶׁלְּךָ, הַמְיֻחָד,
זֶה שֶׁנִבְנָה מֵחֲוָיוֹת חַיַּיִךְ,
מֵאַבְנֵי הַנֶּגֶף שֶׁעָקַפְתְּ אוֹ שֶׁמֵּעֲלֵיהֶן טִפַּסְתּ,
מִמַּסְלוּל הַמִּכְשׁוֹלִים שֶׁחִשֵּׁל אוֹתָךְ,
מִכְּאֵבִי לֵידָה וְיִסּוּרֵי הַלֵּב,
בּוֹאִי כְּפִי שֶׁאַתְּ,
כִּי לְעוֹלָם לֹא תּוּכְלִי לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ אַחֵר
וּמֵעוֹלָם
לֹא הָיִית
צְרִיכָה
מעטפה – הסיפור של עינב
את אחר הצהריים ההוא, בו קיבלה את המעטפה היא לעולם לא תשכח.
אישה צעירה, בהריון מתקדם, נפגשת ברחוב עם גבר בגיל העמידה, מקבלת ממנו מעטפה, פותחת ופורצת בבכי חסר מעצורים.
מעניין מה חשבו העוברים ושבים ברחוב. בטח מדמיינים איזו עסקת סמים שהשתבשה או דרישת חוב מהשוק האפור. בטח לא אישה נבגדת. מי יחשוב על אישה צעירה בהריון מתקדם כאישה נבגדת. בטח לא היא.
התמונות מדברות בעד עצמן. אין מקום לפרשנות. הבטן שלה מתהפכת והפעם אלו לא תנועת העובר. תחושת קבס עולה במעלה הגרון והיא חוששת שתקיא את המרה שיושבת לה בתוך הגוף ממש כאן באמצע רחוב אלנבי.
מישהי מחנות ליד מציעה לה כוס מים, מזמינה אותה לשבת איתה במשרד הקטן שבחלק האחורי של החנות. היא לא יודעת למה אבל היא הולכת איתה. כאילו מרגישה צורך שמישהו אחר ייקח פיקוד. שמישהו אחר יהיה המבוגר האחראי כי היא עצמה מרגישה עכשיו חלשה וחסרת כוחות.
עוד לא הגיעה לחשוב על העובר שבבטן. כבר מאוחר מידי לעשות הפלה ואיך תגדל אותו לבד ובכוחות עצמה?
החדר האחורי אפלולי ומחניק, שתיים מתוך שלוש הנורות צמודות התקרה שרופות ושלבי התריסים מכוסים שכבה עבה של אבק.
קשה לה לנשום, היא מזיעה, מרגישה התקף חרדה עולה שמאיים להכניע אותה.
האישה הזרה מדברת אליה, היא לא עונה, אין לה מושג מה אמרה לה. מהנהנת בנימוס כשזו יוצאת מהחדר ומשאירה אותה לבד. אולי הלכה להכין קפה. נושמת, נושפת, לאט, עם הפסקה לעצירת נשימה כמו שלימדו אותה. מתרגלת טכניקה לעצירת התקף החרדה. מרגישה שזה עוזר בהדרגה.
כל הראש שלה פטישים ולא נשארו לה דמעות לבכות אבל היא מוצפת.
בלי לחשוב יותר מידי היא הופכת את תוכן המעטפה על השולחן המלוכלך, בדיוק כשהמוכרת חוזרת עם קפה ועוגיות. הן מחליפות מבט מהיר והיא מבינה שגם המוכרת יודעת. גם היא היתה שם.
ברגע נוצר ביניהן חיבור ללא מילים, של מי שחולקות זו את כאבה של זו. תמונות צבעוניות של זוג נאהבים, כמעט אפשר להריח את הסקס. מזהה את לוגו המלון ברקע. אותו מלון שנסע אליו בכנס סוכנים, כשסיפר לה שזכה בפרס על היותו הסוכן המצטיין של הרבעון. "זה צ'ופר כזה, שנותנים למצטיינים מכל הסוכנויות", הוא סיפר לה, " הייתי מת שתבואי אבל זה רק לעובדים, בלי בני זוג הפעם, יש קיצוצים".
והיא חושבת על כל אותם כנסי סוכנים שהיו ושיהיו ומה מהם היה בכלל נכון. כל אותן שעות נוספות, ימים שהיה חייב לחזור לעבודה כי היא הפחיתה שעות ואת החשבונות עדיין יש לשלם. הכל נצבע בצבעים אחרים ובשקרים על גבי שקרים על גבי שקרים. העובר בועט לה בצלעות, לרגע שכחה מקיומו. מוצפת רחמים עצמיים.
מה תעשה עכשיו? איך פסגת שאיפותיה, חלום חייה, הרצון הכי קמאי שלה הפך בן רגע למכשול. חושבת על הקשיים שעברו יחד כדי ליצור את ההריון הזה. טיפולי הפוריות. כדורי איקקלומין, שלא עשו את העבודה, אולטרה סאונד ועוד אולטרה סאונד ועוד. זריקות FSH, הזרעות. איך גבר שבקושי מתפקד מצליח לנהל רומן מחוץ לנישואים? "סעי הביתה", המוכרת אומרת לה.
עשרים וארבע מדרגות מהרחוב עד דלת הבית. ארבע למבואה ועוד עשרים לקומה הראשונה. עולה בקושי, מתנשפת, עול העולם על כתפיה. ילדה עצובה נושאת ילד. יודעת שיהיה כבר בבית בשעה הזאת.
הוא לא הסתכל לה בעיניים. לא הסביר שזו היתה רק מעידה, משהו חד פעמי, חסר משמעות. לא התנצל, לא הכיר בכלל במה שהוא עושה לה. להם. הוא לא עטף אותה, לא חיבק אותה ולא הניח יד מנחמת על כתפה. פשוט עמד שם, הביט דרכה ואמר לה שתי מילים: "את מגזימה".
מרגישה את הדם מבעבע, תוהה מי זה האדם הזה שעומד מולה ולא רואה אותה בכלל, מאשימה את עצמה שהיא נושאת את ילדו בתוך הגוף שלה ונקרעת בין הרצון לשמור על העובר לבין הדחף להיפטר מכל מה שמחבר ביניהם עכשיו ברגע הזה.
בידיים רועדות מתקשרת לבית הוריה. שוקלת מילים. איך בכלל תוכל להסביר. איך תגיד לאמא שלה שהילדה השקולה, ההגיונית, המעשית שלה הלכה לאיבוד בתוך גבר.
אורזת תיק עם כמה דברים, בטח שכחה משהו חשוב אבל זה לא משנה כרגע, רק לצאת מהדלת, לא להיות שם. לא מנהלת איתו שיחה, לא עוצרת, חייבת להיות בתנועה.
ברד משוגע מכה בחלונות הרכב, מגבי המכונית החבוטה עוד רגע וקורסים, מחנה במקום הפנוי הראשון וממהרת לצאת. פותחת עוד דלת ונמסה אל תוך אמה.
והיא שוב ילדה, בתנוחה עוברית בחדר ילדותה, עם הקיר המתקלף ומדבקות על שולחן העבודה. ארגזים של חפצים נערמו בצד הקיר, מגינים עליה כמו חומה בצורה. שמיכה של צמר גפן מתוק עוטפת אותה, מחממת ומנחמת והיא נשאבת לשינה עמוקה. בעפעפיים ולב כבדים היא חולמת.
איש אחד ברכב גדול עוצר לידה ומעביר אליה מעטפה. היא פותחת אותה ושופכת את תוכנה. אבל לא נופלות ממנה תמונות. לא נופל ממנה כאב. לא נופלת ממנה בגידה. נופלות ממנה אותיות, שמתחברות למילים.
מילות אהבה.
מהאיש שלה.
קנאה וגירושים של אחרים
אני מקנאה בזוגות שנפרדו יפה. בזוגות שזכרו שפעם, לפני המון זמן, הם אהבו ממש אחד את השני ובחרו להיות משפחה זה לזה.
אנשים שזוכרים שהלשעבר שלהם הוא או היא הם לא האויב.
אנשים שבאים בטוב, בשלום, רוצים להקל על הצד השני לטובתם האישית, לטובת הילדים. שמבינים שלדרוס ולרמוס את הצד השני לא מקדם אותם קדימה, אלא במקרה הטוב משאיר אותם במקום.
אני מקנאה באנשים שיכולים להתקשר ללשעבר שלהם להתייעץ, לבקש המלצה על איש מקצוע או לשאול מה צריך היה לשלוח לבית הספר.
מקנאה באנשים שהתקשורת שלהם עם האקס מתנהלת באופן מכבד. שלא מחפשים בכל מילה לפגוע ולהעליב, שלא זורים מלח ואז מגרדים את הפצע וזורים עוד מלח.
אני מקנאה באנשים שיצאו מהרבנות ושתו קפה יחד. זרים, אבל לא באמת. שנפרדו בחיוך או לכל הפחות בלחיצת יד. מקנאה באנשים שהוקירו תודה למי שהיו השותפים שלהם בחיים והכירו בכך שהיו גם דברים טובים.
אני מקנאה באנשים שפניהם לשלום, גם בעיתות מלחמה. באנשים שמנמיכים את הלהבות ולא מלבים את האש.
עייפתי מלהילחם בטחנות רוח, הן לא באמת ענקים, סתם שבשבת המונעת על ידי הרוחות. גם סופה לא תזיז את מי ששקוע עמוק בתוך עצמו.