התגרשתי מבעלי, אבל איבדתי בדרך את החבר הכי טוב שלי

הגירושים ערערו עמוקות את הביטחון, הנחות היסוד ותפיסת העולם שלי. החברים הכי קרובים אליי התאדו גם הם וזה גרם לי לתהות כמה אמת היתה במעגל שהקיף אותי | טור שני מתוך שלושה

בתחילת הדרך, כשהחלו הלבטים לגבי הגירושים, לא שיתפתי את החברות שלי במה שעובר עליי. התביישתי, שמרתי על פאסון, המשכתי לתחזק את הדימוי כלפי חוץ, ובמידה רבה הייתי עסוקה בלשכנע את עצמי שאולי נצליח לגבור גם על האתגר הזה.

 

אני יודעת שזה לא מסתדר עם הסטטיסטיקה, אבל לא היתה לי אז אף חברה גרושה. פרברי אזור השפלה היו מלאים במשפחות מהזן המסורתי שמכין חביתות עם קוטג' ומשכיב את הילדים לישון בשבע וחצי. אולי התגרשתי מאוחר מדי. או מוקדם מדי. אבל אלה היו פני הדברים. אני בענייניי, וחברותיי כולן בזוגיות למרחקים ארוכים.

 

במקרה או שלא, החודשים שקדמו לגירושים זימנו אל חיי חברויות חדשות. היו אלה אנשים שהכרתי זמן קצר קודם, או אנשים שלא הייתי איתם בקשר שנים רבות – והם היו הראשונים שהתבשרו על כך שאני עומדת לחתוך. אחרי הפרידה הם אלה שנשארו איתי

היו ימים שברירת המחדל שלי היתה שכולם משקרים, שכולם רוצים משהו. אבל היו גם נקודות אור; חברות אמת שאספו אותי פעם אחר פעם ברגעי שבירה וסיפקו לי שכבת הגנה השנייה רק להוריי ולאחיי

ברגע אחד כמעט כולם תפסו צד והתאדו. הקשה מכולם היתה הפרידה מבעלי לשעבר והגרוש שלי לעתיד, שהיה החבר הכי טוב שלי, האדם שהכיר אותי בצורה הטובה ביותר; שבמבט חטוף ידע מה מתחולל אצלי, שהיה חשוף לצפונות ליבי ונפשי. אני לא בטוחה שאי פעם אצליח להגיע לרמת קרבה כזו עם אדם אחר. אני לא בטוחה שאני רוצה.

איבדתי גם את כל זוגות החברים שלנו. אנשים שחשבתי שיש לי איתם יחסי אמון אמרו לי דבר אחד – ואמרו דבר אחר מאחורי גבי. הם עודדו אותי והרגיעו אותי – בזמן שהיו מאוד מעורבים בחייו של מי שאמר את ההפך. ההייתם או חלמתי חלום? מסורות של שנים, פרלמנטים של שישי, חופשות משותפות וימי הולדת – הפכו לחסרי משמעות מול אינטרסים ומניעים הרחוקים כל כך ממי שאני. כמו להגיע ליקום מקביל ולנסות ללמוד מחדש את החוקים, או לנחות במדינה שאת שפתה איני דוברת ואת המנטליות אני לא מכירה.

דבר לא אמיתי

הגירושים ערערו עמוקות את כל תפיסת העולם שלי, את הנחות היסוד שלי, את הביטחון בהבנה של איך העולם מתנהל ואיך נראות מערכות יחסים. לרגעים היה נדמה לי שדבר לא אמיתי והכל הוא סוג של סחר חליפין מוסכם וידוע מראש. זה גרם לי לתהות איפה זה מעמיד אותי. מה זה אומר על הקשרים בחיי? כמה אמת, אם בכלל היתה, בכל המעגל הזה שהקיף אותי כל כך הרבה שנים?

מצבי קיצון שורטים בצורות שלא תמיד אפשר להסתיר, אבל גם מכריחים אותנו לברוא עולם אחר, נכון יותר עבורנו. אני לא אותה אישה שהייתי לפני 20 שנה. בעצם, מי כן?

 

גם גיסתי, שהיתה עבורי sister in law "על מלא", שהיתה לצדי בלידה של הילדים, שאירחה אותי על שולחנה יותר פעמים משאפשר לספור ושתמיד אמרה לי את כל האמת בפנים, נחתכה לי מהחיים כמו פלסטר שנתלש בבת אחת והשאיר הרבה כאב. ביום ההזוי הזה בבית הדין הרבני ניגשתי קודם אליה, אל האישה שאהבתי בכל ליבי ושלמדתי ממנה כל כך הרבה. זה היה אחרי שלא נפגשנו במשך חודשים והתגעגעתי אליה מאוד. חיבקתי אותה חזק ולא רציתי לעזוב. והיו גם דמעות. והבטחות שלא נקיים. וכל אחת הלכה לדרכה.

 

היו ימים שברירת המחדל שלי היתה שכולם משקרים, שכולם רוצים משהו. הרי גם אם אתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך. אבל היו גם נקודות אור. יש והיו חברות האמת שאספו אותי פעם אחר פעם ברגעי שבירה, שתו איתי עשרות כוסות קפה והציבו בפניי מראות מחמיאות יותר או פחות בכל פעם מחדש. הן עשו בשבילי מעל ומעבר: אירחו אותי ואת הילדים, המליצו על בעלי מקצוע והציעו לשלם על שירותים שלא יכולתי להצדיק מהחשבון המשותף. הן סיפקו לי שכבת הגנה השנייה רק להוריי ולאחיי. על כך ועוד תמיד אהיה אסירת תודה להן

מצבי קיצון משנים אותנו, שורטים בצורות שלא תמיד אפשר להסתיר, אבל גם מכריחים אותנו לברוא עולם אחר, נכון יותר עבורנו. מדויק. אני לא אותה אישה שהייתי לפני 20 שנה. בעצם, מי כן? לא כל חברות היא חברות לחיים וזה בסדר לשחרר, להתקדם ולהשאיר מאחור את המיותר. אם תשאלו אותי היום איפה כל החברות שלי – הן כאן. אוסף של נשים חכמות, רגישות, כנות ומאוד מאוד נוכחות

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 28 בינואר 2024

Share:

לא רקדתי על מדרגות הרבנות, אבל חייכתי הרבה

בשבועות שקדמו לגירושים למדתי דברים על עצמי, הכרתי אנשים חדשים והרגשתי מוערכת. המחנק בגרון מורגש, אבל אני מבטיחה לילדה שהייתי לחזור לראות ולהיראות | טור ראשון מתוך שלושה

חודשים מורטי עצבים התקרבו לסיומם, ונדרשנו להתייצב בבית הדין הרבני. אני יהודייה לא פחות מכל אחת אחרת, אבל בין אורח החיים שאני מנהלת לבין בית הדין הרבני – המרחק רב. זה רחוק מלהיות המגרש הביתי שלי, כך שלא ממש ידעתי למה לצפות. על בחירות שעושים בשנות ה-20 לחיינו משלמים בשנות ה-40, ואין ספק שלו הייתי חוזרת בזמן, לא הייתי נישאת דרך המוסד הזה.
 
אחרי לילה עם מעט מאד שינה ושתי כוסות קפה עוד לפני השעה שבע וחצי, יצאתי לדרכי והפקקים איתי. דיווחי התנועה רק הורידו את מצב הרוח והבנתי שהדרך לגאולה רצופה עומסים טובים. אני נושמת נשימות שטוחות, מרגישה את הבטן מתכווצת, חם לי וקר לי ובאופן כללי אני מרגישה זוועה. מוצפת באנרגיה של מי שעתידה להיטרף בקרוב על ידי אריה, ואין לי דרך לפרוק אותה בין מחלף גן רווה לגנות.
חשבתי מה יכול לעזור לי – ושמתי פלייליסט חתונות מקפיץ. הגיוני בסך הכל. הסיטואציה כל כך סוריאליסטית, שנותר לי רק לצחוק ובעיקר על עצמי. התחלתי עם going to the Chapelle הסכריני, והמשכתי עם I think I wanna marry you. מישהו הקשיב פעם למילות השיר? אם הוא רוצה להינשא לך רק כי אין לו משהו טוב יותר לעשות – את בבעיה. לא, רגע, הוא רק "חושב" שהוא רוצה.
 
משם עברתי ל־white wedding המסגיר את גילי, ופניתי לרמיקס של "ישמח חתני" ו"מברוק עליכ יא אריס מברוק". עד הרמזור כבר הגברתי את הווליום, שהרעיד את האוטו. מחיאות כפיים סוערות, שירה בקולי קולות וטפיחות על ההגה עזרו לי לפרוק קצת אנרגיה מיותרת, ואחרי הארקה התחלתי להרגיש טוב יותר.

הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה

הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה. הוא שאל לשמי מלידה ולשם הוריי, שאל לשם נעוריי וכינויים שאולי אני מוכרת בהם. באמת שניסיתי להתעלם מהשאלה האחרונה אבל הוא התעקש. הודיתי שבמשפחה מכנים אותי "גרב" (כשהייתי ילדה קטנה תמיד היתה בורחת לי גרב אחת וחצאי ימים עברו בחיפושים אחריה).

"גרב?", הוא שואל, "גרב", אני משיבה ברצינות ולא מסיטה את המבט. וכמו שבכתובה מציינים את שמות בני הזוג שוב ושוב – כך גם בהקראת הגט צוין פעם אחר פעם שהבעל – שמו המלא – מגרש את אשתו – שמי המלא – דמקריתא (הקרויה) "גרב". ובכל פעם נדרשתי למלוא יכולת האיפוק שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל.
 

המשך הטקס היה גם הוא משעשע, מוזר וקצר ממה שציפיתי: הגבר מקבל במתנה את הקלף, הדיו והקולמוס ומסמיך את סופר הסת"ם לכתוב בעבורו את הגט; האישה "מסתפקת" בקבלת השי שאפשר לכנות אותו "החיים שלה בחזרה". בזמן שסופר הסת"ם עסוק בכתיבת הגט עצמו, הזוג המתגרש ממתין בחוץ באי-שקט (אני על סף הרעלת קפאין, עם קפה מספר שלוש).

בחזרה לאולם, על הגבר למסור את הגט לאישה, לפי כללי הטקס: אני מושיטה ידיי ומקבלת את הגט, לא לפני שהדיין מתקן ומבקש שאצמיד את האגודלים לכפות הידיים. אני מתבקשת לחפון את הגט המיוחל ולהלך איתו בחדר הדיונים ארבע אמות בדיוק, בעודי מגביהה אותו באוויר ובכך מכריזה על היותי מותרת לכל אדם ועל התרת קשר הנישואים, עליהם השלום. לא רקדתי על מדרגות הרבנות, אבל בטוח שחייכתי. והרבה.
 

משהו חדש

חשבתי מי הייתי לפני שהייתי אנחנו, לפני שחשבתי כזוג, כמשפחה – כשהשאיפות שלי היו שלי, וכך גם הרצונות, המחשבות, החשקים, הכישלונות וההפסדים. כל אלה היו רק שלי ורק עליהם נדרשתי לתת דין וחשבון. אני מנסה להיזכר מי הייתי כילדה, כנערה, כאישה צעירה – ולא לגמרי מצליחה. מה אהבתי? מה שימח אותי? מה רציתי להיות? כל כך הרבה שנים של ביות, עד שחיית הבר שבי כבר לא פרצה אל החופש – גם אם לא היו מולי שם גדרות.

הכמיהה לקשר היא בסיסית ואנושית, ואנחנו עושים ועושות הרבה כדי למלא אותה. אלא שההתרגשות מפגישות ראשונות, גישוש וחיזור – מתחלפת בחלוף הזמן לנינוחות ושלווה בטוחה לכאורה, אבל גם מלאת פשרות. אנחנו משילים שכבות של עצמנו, מניחים אותן בצד, מכסים, מזניחים חלקים שלא מתאימים לפאזל הזה של זוגיות, או משפחה, ומשוכנעים שהמחיר שווה את זה.

אחרי שנים שבהן היה לי נוח להיות בצללים, התחלתי לפרום את כדור הצמר הזה של השגרה וההרגלים, ונזכרתי שיש לי מה להגיד. שאנשים מקשיבים לי. שאני מוערכת
 

בתפקידי כאמא וכרעיה הכל תוקתק כמו שצריך. הבאתי, לקחתי, הכנתי, ערכתי, הכלתי, ניחמתי, פינקתי – אבל לאט לאט גם איבדתי. איבדתי את השמחה, את הצחוק, את ההנאה שבלקפוץ למים בלי לבדוק אם הם קרים, את הקלילות שבחוסר האחריות. הרגשתי ריקנות שאיימה לבלוע אותי ופעלתי על אוטומט. באופן פרדוקסלי, השבועות שקדמו לגירושים הכריחו אותי להפעיל מחדש שרירים ששכחתי שיש לי.

למדתי דברים שמעולם לא עסקתי בהם, הכרתי לא מעט אנשים חדשים וטובים שליוו אותי במהלך הדרך והייתי צריכה להביא את עצמי – מבלי להסתתר מאחורי חומת הזוגיות או בן הזוג. אחרי שנים שבהן היה לי נוח להיות בצללים, התחלתי לפרום את כדור הצמר הזה של השגרה וההרגלים, ונזכרתי שיש לי מה להגיד. שאנשים מקשיבים לי. שאני מוערכת. ופתאום היתה התרגשות של משהו חדש, עניין, אווירה אחרת, כוחות.

אני נפגשת עם חברה לקפה של שישי. היא מכירה אותי מגיל שבע – היא מכירה את מי ששכחתי להיות. "את נמחקת בקשר הזה", היא אומרת לי ברכות, ואני מרגישה התחלה של מחנק בגרון, חוסר אונים על הנעשה שאין להשיב. "לפעמים את לא בוחרת לצאת מאזור הנוחות שלך, אלא נזרקת ממנו בבעיטה. אבל זה לא אומר שלא תנחתי על הרגליים", היא מסיימת את השיחה ורצה לעיסוקים שלה.

אני חוזרת הביתה, סוגרת את דלת חדר השינה ושולפת את אלבומי התמונות. אני מחפשת אותה – את הילדה שפעם הייתי – ומבטיחה שאפצה אותה, שאאפשר לה לראות ולהיראות.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 21 בינואר 2024

Share: