אני חייבת להבין שכשהילדים אצל אבא שלהם יש לי 0% שליטה
הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבית ריק הפתיע אותי. הייתי מצפה שבהתאם להסכם, שהיה חתום וידוע מראש, אדע מתי הילדים נשארים לישון לראשונה בביתו של אביהם, אך לא כך היו הדברים. אחרי הפרדת הבתים, שלבי המעבר וההסתגלות היו די גמישים – יום כך ויום אחרת, ולא תמיד בהתאם לתוכניות. הילדים גדולים באופן יחסי; כתלמידי חטיבה ותיכון הם רגילים להסתובב בתחבורה ציבורית או באופניים, כך שבהתחלה לא נצמדנו לכל פסיק ונקודה וניסינו לאפשר להם ולנו מרחב תמרון.
כך יצא שהם הלכו לארוחת שישי עם אבא שלהם ואני הלכתי לישון בידיעה שבבוקר, כמו בכל שבת בבוקר, הם כבר יהיו בבית. אך לא כך היה. אני לא יודעת אם הרגישו לא בנוח להתקשר לעדכן אותי, או שסתם היו עסוקים בעניינים שלהם, אבל בבוקר התעוררתי לשקט חשוד ומהדהד, לריקנות ולתחושה מוזרה במעמקי הבטן. הבית נדמה ענק ומוזר, בלי מים זורמים באמבטיה או רעשים של מטבח
הגירושים הביאו עמם עצב ותחושת אובדן על המשפחה שהיתה לי ולא תהיה עוד. על שיברון הלב שייגרם לילדים שהם כל עולמי, על ניפוץ העולם שהכירו – ערכי המשפחה, ארוחות שישי, טיולים וחופשות
יש לפחות שיר אחד על לילה ראשון בלי אמא, אבל לא זכורים לי שירים על הבוקר הראשון שבו הילדים לא בבית. אחרי ההלם הראשוני החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד – לשטוף את הבית – אבל קודם קפה. מזגתי ספל קפה מהביל שאותו התכוונתי לשתות חם הפעם, ולא תוך כדי תנועה, והתיישבתי במרפסת
עוד לפני הלגימה הראשונה הקפיצה אותי הודעה מחברה בטלפון הנייד: "הליכה?". התזמון היה כל כך מדויק – רגע לפני ששקעתי לרחמים עצמיים והמרתם בעשייה אינטנסיבית. "בטח", עניתי, "כמה דקות ויוצאת". עם בגד ים וכעבור 20 דקות נפגשנו בים. היא חזרה לחיי אחרי שנים ארוכות של נתק כמעט מוחלט, וההרגשה היתה כאילו מעולם לא נפרדנו. היינו שוב בנות 12, מדברות בלי הפסקה ונהנות מהדברים הקטנים
אתה, אני ושלמה ארצי
הגירושים הביאו עמם עצב ותחושת אובדן על המשפחה שהיתה לי ולא תהיה עוד. על שיברון הלב שייגרם לילדים שהם כל עולמי, על ניפוץ העולם שהכירו – ערכי המשפחה, ארוחות שישי, טיולים וחופשות. ומה תהיה עבורם מעכשיו משמעות המילים "אמא" ו"אבא", ואיך ביום המשפחה תתכווץ להם הבטן כשיתבקשו להביא לכיתה תמונה משפחתית.
מתוך העצב העמוק, ויחד עם ההשלמה, אני מנסה לצוד רסיסי אור ושמחה מהמפץ הגדול שבו הסתיימו חיינו המשותפים. שומרת אותם בכפפות של משי ליום שבו אהיה מוכנה להתבונן מהם מתוך שמחה
אני שרויה באבל עמוק ולא פוטוגני על חיים שלא יהיו שוב כשהיו. על שיחות אל תוך הלילה, נגיעה אחת רכה בכתף, היסטוריה משותפת וממושכת. על זיופי שירים בקולי קולות בדרך לאילת, כשרק אתה, אני ושלמה ארצי ברכב. על השנים הכי יפות שלי, שאולי בזבזתי על האדם הלא נכון או במקום הלא נכון, ובעיקר על מי שיכולתי להיות.
כל אותם ביטויים שהיו רק שלנו, מילות קוד, בדיחות פרטיות וסיפורים ששמענו וסיפרנו זה לזו שוב ושוב, יהיו עכשיו זיכרון רחוק ואולי יחלפו במחשבותינו מעת לעת, בהינתן הטריגר הנכון. מתוך העצב העמוק, ויחד עם ההשלמה, אני מנסה לצוד רסיסי אור ושמחה מהמפץ הגדול שבו הסתיימו חיינו המשותפים. שומרת אותם בכפפות של משי, ליום שבו אהיה מוכנה להתבונן מהם מתוך שמחה ולחייך מבלי טיפת רצון להשליכם כגרגר אבק טורדני
אני אמא טוטאלית, אמא בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, ולא הייתי עושה דבר אחרת. אבל עם הפרידה הגיעה הבנה שיש לי 100% השפעה על מה שקורה בזמן שהם איתי ו-0% שליטה על מה שקורה בזמן שהם עם אבא שלהם. לא נותר לי אלא לשחרר ולסמוך שהכל יהיה בסדר. שגם אם אני לא רודפת אחריהם בבית, הם מכירים את גבולות הגזרה, יודעים שאני במרחק שיחה או הודעה מכל מקום בעולם, ויודעים לדקלם את דפי המסרים שהעברתי אליהם גם מתוך שינה.
אני מבינה שגם אני צריכה לעזוב את הקן ולנתק את חבל הטבור, כדי לאפשר להם את הטוב שבשני העולמות – ולי את השפע שהעולם הזה מציע
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 04 בפברואר 2024
לא רקדתי על מדרגות הרבנות, אבל חייכתי הרבה
בשבועות שקדמו לגירושים למדתי דברים על עצמי, הכרתי אנשים חדשים והרגשתי מוערכת. המחנק בגרון מורגש, אבל אני מבטיחה לילדה שהייתי לחזור לראות ולהיראות | טור ראשון מתוך שלושה
הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה
הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה. הוא שאל לשמי מלידה ולשם הוריי, שאל לשם נעוריי וכינויים שאולי אני מוכרת בהם. באמת שניסיתי להתעלם מהשאלה האחרונה אבל הוא התעקש. הודיתי שבמשפחה מכנים אותי "גרב" (כשהייתי ילדה קטנה תמיד היתה בורחת לי גרב אחת וחצאי ימים עברו בחיפושים אחריה).
המשך הטקס היה גם הוא משעשע, מוזר וקצר ממה שציפיתי: הגבר מקבל במתנה את הקלף, הדיו והקולמוס ומסמיך את סופר הסת"ם לכתוב בעבורו את הגט; האישה "מסתפקת" בקבלת השי שאפשר לכנות אותו "החיים שלה בחזרה". בזמן שסופר הסת"ם עסוק בכתיבת הגט עצמו, הזוג המתגרש ממתין בחוץ באי-שקט (אני על סף הרעלת קפאין, עם קפה מספר שלוש).
משהו חדש
חשבתי מי הייתי לפני שהייתי אנחנו, לפני שחשבתי כזוג, כמשפחה – כשהשאיפות שלי היו שלי, וכך גם הרצונות, המחשבות, החשקים, הכישלונות וההפסדים. כל אלה היו רק שלי ורק עליהם נדרשתי לתת דין וחשבון. אני מנסה להיזכר מי הייתי כילדה, כנערה, כאישה צעירה – ולא לגמרי מצליחה. מה אהבתי? מה שימח אותי? מה רציתי להיות? כל כך הרבה שנים של ביות, עד שחיית הבר שבי כבר לא פרצה אל החופש – גם אם לא היו מולי שם גדרות.
הכמיהה לקשר היא בסיסית ואנושית, ואנחנו עושים ועושות הרבה כדי למלא אותה. אלא שההתרגשות מפגישות ראשונות, גישוש וחיזור – מתחלפת בחלוף הזמן לנינוחות ושלווה בטוחה לכאורה, אבל גם מלאת פשרות. אנחנו משילים שכבות של עצמנו, מניחים אותן בצד, מכסים, מזניחים חלקים שלא מתאימים לפאזל הזה של זוגיות, או משפחה, ומשוכנעים שהמחיר שווה את זה.
בתפקידי כאמא וכרעיה הכל תוקתק כמו שצריך. הבאתי, לקחתי, הכנתי, ערכתי, הכלתי, ניחמתי, פינקתי – אבל לאט לאט גם איבדתי. איבדתי את השמחה, את הצחוק, את ההנאה שבלקפוץ למים בלי לבדוק אם הם קרים, את הקלילות שבחוסר האחריות. הרגשתי ריקנות שאיימה לבלוע אותי ופעלתי על אוטומט. באופן פרדוקסלי, השבועות שקדמו לגירושים הכריחו אותי להפעיל מחדש שרירים ששכחתי שיש לי.
למדתי דברים שמעולם לא עסקתי בהם, הכרתי לא מעט אנשים חדשים וטובים שליוו אותי במהלך הדרך והייתי צריכה להביא את עצמי – מבלי להסתתר מאחורי חומת הזוגיות או בן הזוג. אחרי שנים שבהן היה לי נוח להיות בצללים, התחלתי לפרום את כדור הצמר הזה של השגרה וההרגלים, ונזכרתי שיש לי מה להגיד. שאנשים מקשיבים לי. שאני מוערכת. ופתאום היתה התרגשות של משהו חדש, עניין, אווירה אחרת, כוחות.
אני נפגשת עם חברה לקפה של שישי. היא מכירה אותי מגיל שבע – היא מכירה את מי ששכחתי להיות. "את נמחקת בקשר הזה", היא אומרת לי ברכות, ואני מרגישה התחלה של מחנק בגרון, חוסר אונים על הנעשה שאין להשיב. "לפעמים את לא בוחרת לצאת מאזור הנוחות שלך, אלא נזרקת ממנו בבעיטה. אבל זה לא אומר שלא תנחתי על הרגליים", היא מסיימת את השיחה ורצה לעיסוקים שלה.
אני חוזרת הביתה, סוגרת את דלת חדר השינה ושולפת את אלבומי התמונות. אני מחפשת אותה – את הילדה שפעם הייתי – ומבטיחה שאפצה אותה, שאאפשר לה לראות ולהיראות.
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 21 בינואר 2024