כאבי פנטום

"דוקטור, שלום", היא אומרת ומתיישבת, חיוורת, עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שיער שראה ימים שטופים יותר. "אני חייבת טיפול. תרופה. עירוי. גם ניתוח אם צריך, אני לא מפחדת מהרדמה, רק תפסיקי לי את הכאב הזה". 

אני מעבירה כרטיס ופותחת גיליון. מנסה לנחש מהמונחים הרפואיים שנפרשים מול עיניי מה מחולל המחלה, מה כבר קרה מאז הביקור האחרון שלה. סוקרת אותה במבט מקצה הראש ועד לנעליים המחודדות. נראית אותו דבר, אני מציינת לעצמי. קצת רזה יותר. עייפה.

"איפה בדיוק כואב לך?" אני שואלת אותה, "מתי זה התחיל?". 

היא מתיישרת בכיסא כמו תלמידה בפני מורה שנקראה אל הלוח:

 "יש לי כאבים במקום שכבר איננו, לא כל הזמן. לא כל יום. ברגעים. כואב לי במערכת יחסים שהיתה לי וכבר איננה ולמה שתכאב אם היא כבר לא קיימת, לא נוכחת, זה מזמן לא החיים שלי?".

"יש לי כאבים חזקים בריבים שכבר כמעט נשכחו. 

כואב לי ממש מאמירות קשות שמזמן נאמרו. 

משקרים ששוקרו. 

מבגידות שנבגדו. 

כואבת לי במיוחד האמירה ההיא ששרטה אותי. 

כואב לי בזלזול המתמשך במי שאני, 

כואב לי במבט הזחוח והמסופק שמביט בי בידיעה ששוב הצליח להונות אותי. 

אני לא ישנה טוב, זה מעיר אותי בלילה. ברגעים שאני לבד. 

לא רק ברע כואב לי.

יש לי מגוון רחב של כאבים במערכת היחסים. יש לי כאב נוסטלגי על דברים שלא קרו. 

לא כשאני פוגשת זוגות מאוהבים, כאלה שיש סביבם כוכבים ואורות, דווקא כשאני נתקלת בזוגות המבוגרים. שעוזרים זה לזה בסחיבה, בפתיחת דלת, יש לי דקירות של החמצה על הבטחות שלא יקוימו ואני מחפשת איך לחבוש את מערכת היחסים הזאת, מה למרוח עליה שתחלים, למה לעשות צילום רנטגן. ואין. היא לא קיימת. לא שם".

בדבר כזה עוד לא נתקלתי. שנים של טיפול בחולים וזו הפעם הראשונה. חושבת מהר מה אוכל להציע לה. לאישה השבירה הזאת, שמדברת בקוהרנטיות ובאופן ענייני, שמסתכלת לי בעיניים ומבקשת ממני מזור. היא לגמרי איתנו, לא איבדה את זה, עדיין, וכואב לה ואין לי פה איך לעזור. 

אני שוברת את הפרוטוקול ומחזיקה לה את היד. קצת מעקצצים לי כאבי הפנטום של עצמי. 

"תקשיבי" אני אומרת בקול סמכותי של רופאה, "את צריכה להתאהב, אבל לא כמו שנדמה לך". 

"את צריכה להביט במראה ולראות שאת לבד שם. שאת כואבת דבר שלא קיים. שכל הכאב הזה נמצא רק בראש שלך. שאין לו אחיזה במציאות. אני יודעת, הם מטעים כאבי הפנטום האלה, מוחשיים נורא, מרגישים אמיתיים. אבל הם לא. הם רק בראש שלך והם יעברו ככל שתחמלי על עצמך, ככל שתהיי אמיתית עם עצמך, שלא תתפשרי על מה שחשוב לך, שתהיי אותנטית, שתהיי את באהבה של החיים שלך, של עצמך, במקום לשקוע במה שחשבת שהוא האהבה של החיים שלך". 

אני פותחת מגירה ומציעה לה שוקולד, שקיבלתי אתמול מלקוחות. "אני רושמת לך מתוק", אני אומרת לה ומגישה לה את האריזה, "המריר מגיע לבד". 

היא מהססת, חצי חיוך, לוקחת ונעלמת מאחורי הדלת. לא חוזרת אליי יותר. 

כאבי פנטום.

Share:

אני חייבת להבין שכשהילדים אצל אבא שלהם יש לי 0% שליטה

הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבית ריק הפתיע אותי. הייתי מצפה שבהתאם להסכם, שהיה חתום וידוע מראש, אדע מתי הילדים נשארים לישון לראשונה בביתו של אביהם, אך לא כך היו הדברים. אחרי הפרדת הבתים, שלבי המעבר וההסתגלות היו די גמישים – יום כך ויום אחרת, ולא תמיד בהתאם לתוכניות. הילדים גדולים באופן יחסי; כתלמידי חטיבה ותיכון הם רגילים להסתובב בתחבורה ציבורית או באופניים, כך שבהתחלה לא נצמדנו לכל פסיק ונקודה וניסינו לאפשר להם ולנו מרחב תמרון.

כך יצא שהם הלכו לארוחת שישי עם אבא שלהם ואני הלכתי לישון בידיעה שבבוקר, כמו בכל שבת בבוקר, הם כבר יהיו בבית. אך לא כך היה. אני לא יודעת אם הרגישו לא בנוח להתקשר לעדכן אותי, או שסתם היו עסוקים בעניינים שלהם, אבל בבוקר התעוררתי לשקט חשוד ומהדהד, לריקנות ולתחושה מוזרה במעמקי הבטן. הבית נדמה ענק ומוזר, בלי מים זורמים באמבטיה או רעשים של מטבח

הגירושים הביאו עמם עצב ותחושת אובדן על המשפחה שהיתה לי ולא תהיה עוד. על שיברון הלב שייגרם לילדים שהם כל עולמי, על ניפוץ העולם שהכירו – ערכי המשפחה, ארוחות שישי, טיולים וחופשות

יש לפחות שיר אחד על לילה ראשון בלי אמא, אבל לא זכורים לי שירים על הבוקר הראשון שבו הילדים לא בבית. אחרי ההלם הראשוני החלטתי לעשות את הדבר ההגיוני היחיד – לשטוף את הבית – אבל קודם קפה. מזגתי ספל קפה מהביל שאותו התכוונתי לשתות חם הפעם, ולא תוך כדי תנועה, והתיישבתי במרפסת

עוד לפני הלגימה הראשונה הקפיצה אותי הודעה מחברה בטלפון הנייד: "הליכה?". התזמון היה כל כך מדויק – רגע לפני ששקעתי לרחמים עצמיים והמרתם בעשייה אינטנסיבית. "בטח", עניתי, "כמה דקות ויוצאת". עם בגד ים וכעבור 20 דקות נפגשנו בים. היא חזרה לחיי אחרי שנים ארוכות של נתק כמעט מוחלט, וההרגשה היתה כאילו מעולם לא נפרדנו. היינו שוב בנות 12, מדברות בלי הפסקה ונהנות מהדברים הקטנים

אתה, אני ושלמה ארצי

הגירושים הביאו עמם עצב ותחושת אובדן על המשפחה שהיתה לי ולא תהיה עוד. על שיברון הלב שייגרם לילדים שהם כל עולמי, על ניפוץ העולם שהכירו – ערכי המשפחה, ארוחות שישי, טיולים וחופשות. ומה תהיה עבורם מעכשיו משמעות המילים "אמא" ו"אבא", ואיך ביום המשפחה תתכווץ להם הבטן כשיתבקשו להביא לכיתה תמונה משפחתית.

מתוך העצב העמוק, ויחד עם ההשלמה, אני מנסה לצוד רסיסי אור ושמחה מהמפץ הגדול שבו הסתיימו חיינו המשותפים. שומרת אותם בכפפות של משי ליום שבו אהיה מוכנה להתבונן מהם מתוך שמחה

אני שרויה באבל עמוק ולא פוטוגני על חיים שלא יהיו שוב כשהיו. על שיחות אל תוך הלילה, נגיעה אחת רכה בכתף, היסטוריה משותפת וממושכת. על זיופי שירים בקולי קולות בדרך לאילת, כשרק אתה, אני ושלמה ארצי ברכב. על השנים הכי יפות שלי, שאולי בזבזתי על האדם הלא נכון או במקום הלא נכון, ובעיקר על מי שיכולתי להיות.

כל אותם ביטויים שהיו רק שלנו, מילות קוד, בדיחות פרטיות וסיפורים ששמענו וסיפרנו זה לזו שוב ושוב, יהיו עכשיו זיכרון רחוק ואולי יחלפו במחשבותינו מעת לעת, בהינתן הטריגר הנכון. מתוך העצב העמוק, ויחד עם ההשלמה, אני מנסה לצוד רסיסי אור ושמחה מהמפץ הגדול שבו הסתיימו חיינו המשותפים. שומרת אותם בכפפות של משי, ליום שבו אהיה מוכנה להתבונן מהם מתוך שמחה ולחייך מבלי טיפת רצון להשליכם כגרגר אבק טורדני

 

אני אמא טוטאלית, אמא בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי, ולא הייתי עושה דבר אחרת. אבל עם הפרידה הגיעה הבנה שיש לי 100% השפעה על מה שקורה בזמן שהם איתי ו-0% שליטה על מה שקורה בזמן שהם עם אבא שלהם. לא נותר לי אלא לשחרר ולסמוך שהכל יהיה בסדר. שגם אם אני לא רודפת אחריהם בבית, הם מכירים את גבולות הגזרה, יודעים שאני במרחק שיחה או הודעה מכל מקום בעולם, ויודעים לדקלם את דפי המסרים שהעברתי אליהם גם מתוך שינה.

אני מבינה שגם אני צריכה לעזוב את הקן ולנתק את חבל הטבור, כדי לאפשר להם את הטוב שבשני העולמות – ולי את השפע שהעולם הזה מציע

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 04 בפברואר 2024

Share:

התגרשתי מבעלי, אבל איבדתי בדרך את החבר הכי טוב שלי

הגירושים ערערו עמוקות את הביטחון, הנחות היסוד ותפיסת העולם שלי. החברים הכי קרובים אליי התאדו גם הם וזה גרם לי לתהות כמה אמת היתה במעגל שהקיף אותי | טור שני מתוך שלושה

בתחילת הדרך, כשהחלו הלבטים לגבי הגירושים, לא שיתפתי את החברות שלי במה שעובר עליי. התביישתי, שמרתי על פאסון, המשכתי לתחזק את הדימוי כלפי חוץ, ובמידה רבה הייתי עסוקה בלשכנע את עצמי שאולי נצליח לגבור גם על האתגר הזה.

 

אני יודעת שזה לא מסתדר עם הסטטיסטיקה, אבל לא היתה לי אז אף חברה גרושה. פרברי אזור השפלה היו מלאים במשפחות מהזן המסורתי שמכין חביתות עם קוטג' ומשכיב את הילדים לישון בשבע וחצי. אולי התגרשתי מאוחר מדי. או מוקדם מדי. אבל אלה היו פני הדברים. אני בענייניי, וחברותיי כולן בזוגיות למרחקים ארוכים.

 

במקרה או שלא, החודשים שקדמו לגירושים זימנו אל חיי חברויות חדשות. היו אלה אנשים שהכרתי זמן קצר קודם, או אנשים שלא הייתי איתם בקשר שנים רבות – והם היו הראשונים שהתבשרו על כך שאני עומדת לחתוך. אחרי הפרידה הם אלה שנשארו איתי

היו ימים שברירת המחדל שלי היתה שכולם משקרים, שכולם רוצים משהו. אבל היו גם נקודות אור; חברות אמת שאספו אותי פעם אחר פעם ברגעי שבירה וסיפקו לי שכבת הגנה השנייה רק להוריי ולאחיי

ברגע אחד כמעט כולם תפסו צד והתאדו. הקשה מכולם היתה הפרידה מבעלי לשעבר והגרוש שלי לעתיד, שהיה החבר הכי טוב שלי, האדם שהכיר אותי בצורה הטובה ביותר; שבמבט חטוף ידע מה מתחולל אצלי, שהיה חשוף לצפונות ליבי ונפשי. אני לא בטוחה שאי פעם אצליח להגיע לרמת קרבה כזו עם אדם אחר. אני לא בטוחה שאני רוצה.

איבדתי גם את כל זוגות החברים שלנו. אנשים שחשבתי שיש לי איתם יחסי אמון אמרו לי דבר אחד – ואמרו דבר אחר מאחורי גבי. הם עודדו אותי והרגיעו אותי – בזמן שהיו מאוד מעורבים בחייו של מי שאמר את ההפך. ההייתם או חלמתי חלום? מסורות של שנים, פרלמנטים של שישי, חופשות משותפות וימי הולדת – הפכו לחסרי משמעות מול אינטרסים ומניעים הרחוקים כל כך ממי שאני. כמו להגיע ליקום מקביל ולנסות ללמוד מחדש את החוקים, או לנחות במדינה שאת שפתה איני דוברת ואת המנטליות אני לא מכירה.

דבר לא אמיתי

הגירושים ערערו עמוקות את כל תפיסת העולם שלי, את הנחות היסוד שלי, את הביטחון בהבנה של איך העולם מתנהל ואיך נראות מערכות יחסים. לרגעים היה נדמה לי שדבר לא אמיתי והכל הוא סוג של סחר חליפין מוסכם וידוע מראש. זה גרם לי לתהות איפה זה מעמיד אותי. מה זה אומר על הקשרים בחיי? כמה אמת, אם בכלל היתה, בכל המעגל הזה שהקיף אותי כל כך הרבה שנים?

מצבי קיצון שורטים בצורות שלא תמיד אפשר להסתיר, אבל גם מכריחים אותנו לברוא עולם אחר, נכון יותר עבורנו. אני לא אותה אישה שהייתי לפני 20 שנה. בעצם, מי כן?

 

גם גיסתי, שהיתה עבורי sister in law "על מלא", שהיתה לצדי בלידה של הילדים, שאירחה אותי על שולחנה יותר פעמים משאפשר לספור ושתמיד אמרה לי את כל האמת בפנים, נחתכה לי מהחיים כמו פלסטר שנתלש בבת אחת והשאיר הרבה כאב. ביום ההזוי הזה בבית הדין הרבני ניגשתי קודם אליה, אל האישה שאהבתי בכל ליבי ושלמדתי ממנה כל כך הרבה. זה היה אחרי שלא נפגשנו במשך חודשים והתגעגעתי אליה מאוד. חיבקתי אותה חזק ולא רציתי לעזוב. והיו גם דמעות. והבטחות שלא נקיים. וכל אחת הלכה לדרכה.

 

היו ימים שברירת המחדל שלי היתה שכולם משקרים, שכולם רוצים משהו. הרי גם אם אתה פרנואיד, זה לא אומר שלא רודפים אחריך. אבל היו גם נקודות אור. יש והיו חברות האמת שאספו אותי פעם אחר פעם ברגעי שבירה, שתו איתי עשרות כוסות קפה והציבו בפניי מראות מחמיאות יותר או פחות בכל פעם מחדש. הן עשו בשבילי מעל ומעבר: אירחו אותי ואת הילדים, המליצו על בעלי מקצוע והציעו לשלם על שירותים שלא יכולתי להצדיק מהחשבון המשותף. הן סיפקו לי שכבת הגנה השנייה רק להוריי ולאחיי. על כך ועוד תמיד אהיה אסירת תודה להן

מצבי קיצון משנים אותנו, שורטים בצורות שלא תמיד אפשר להסתיר, אבל גם מכריחים אותנו לברוא עולם אחר, נכון יותר עבורנו. מדויק. אני לא אותה אישה שהייתי לפני 20 שנה. בעצם, מי כן? לא כל חברות היא חברות לחיים וזה בסדר לשחרר, להתקדם ולהשאיר מאחור את המיותר. אם תשאלו אותי היום איפה כל החברות שלי – הן כאן. אוסף של נשים חכמות, רגישות, כנות ומאוד מאוד נוכחות

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 28 בינואר 2024

Share:

לא רקדתי על מדרגות הרבנות, אבל חייכתי הרבה

בשבועות שקדמו לגירושים למדתי דברים על עצמי, הכרתי אנשים חדשים והרגשתי מוערכת. המחנק בגרון מורגש, אבל אני מבטיחה לילדה שהייתי לחזור לראות ולהיראות | טור ראשון מתוך שלושה

חודשים מורטי עצבים התקרבו לסיומם, ונדרשנו להתייצב בבית הדין הרבני. אני יהודייה לא פחות מכל אחת אחרת, אבל בין אורח החיים שאני מנהלת לבין בית הדין הרבני – המרחק רב. זה רחוק מלהיות המגרש הביתי שלי, כך שלא ממש ידעתי למה לצפות. על בחירות שעושים בשנות ה-20 לחיינו משלמים בשנות ה-40, ואין ספק שלו הייתי חוזרת בזמן, לא הייתי נישאת דרך המוסד הזה.
 
אחרי לילה עם מעט מאד שינה ושתי כוסות קפה עוד לפני השעה שבע וחצי, יצאתי לדרכי והפקקים איתי. דיווחי התנועה רק הורידו את מצב הרוח והבנתי שהדרך לגאולה רצופה עומסים טובים. אני נושמת נשימות שטוחות, מרגישה את הבטן מתכווצת, חם לי וקר לי ובאופן כללי אני מרגישה זוועה. מוצפת באנרגיה של מי שעתידה להיטרף בקרוב על ידי אריה, ואין לי דרך לפרוק אותה בין מחלף גן רווה לגנות.
חשבתי מה יכול לעזור לי – ושמתי פלייליסט חתונות מקפיץ. הגיוני בסך הכל. הסיטואציה כל כך סוריאליסטית, שנותר לי רק לצחוק ובעיקר על עצמי. התחלתי עם going to the Chapelle הסכריני, והמשכתי עם I think I wanna marry you. מישהו הקשיב פעם למילות השיר? אם הוא רוצה להינשא לך רק כי אין לו משהו טוב יותר לעשות – את בבעיה. לא, רגע, הוא רק "חושב" שהוא רוצה.
 
משם עברתי ל־white wedding המסגיר את גילי, ופניתי לרמיקס של "ישמח חתני" ו"מברוק עליכ יא אריס מברוק". עד הרמזור כבר הגברתי את הווליום, שהרעיד את האוטו. מחיאות כפיים סוערות, שירה בקולי קולות וטפיחות על ההגה עזרו לי לפרוק קצת אנרגיה מיותרת, ואחרי הארקה התחלתי להרגיש טוב יותר.

הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה

הגעתי לרבנות ומצאתי שם את הבקרוב גרוש, טרוט עיניים. הוא בטח לא ישן שבוע מרוב לחץ שלא אגיע לדיון. הדיין היה נעים הליכות וניהל את הדיון בעדינות הראויה. הוא שאל לשמי מלידה ולשם הוריי, שאל לשם נעוריי וכינויים שאולי אני מוכרת בהם. באמת שניסיתי להתעלם מהשאלה האחרונה אבל הוא התעקש. הודיתי שבמשפחה מכנים אותי "גרב" (כשהייתי ילדה קטנה תמיד היתה בורחת לי גרב אחת וחצאי ימים עברו בחיפושים אחריה).

"גרב?", הוא שואל, "גרב", אני משיבה ברצינות ולא מסיטה את המבט. וכמו שבכתובה מציינים את שמות בני הזוג שוב ושוב – כך גם בהקראת הגט צוין פעם אחר פעם שהבעל – שמו המלא – מגרש את אשתו – שמי המלא – דמקריתא (הקרויה) "גרב". ובכל פעם נדרשתי למלוא יכולת האיפוק שלא לפרוץ בצחוק מתגלגל.
 

המשך הטקס היה גם הוא משעשע, מוזר וקצר ממה שציפיתי: הגבר מקבל במתנה את הקלף, הדיו והקולמוס ומסמיך את סופר הסת"ם לכתוב בעבורו את הגט; האישה "מסתפקת" בקבלת השי שאפשר לכנות אותו "החיים שלה בחזרה". בזמן שסופר הסת"ם עסוק בכתיבת הגט עצמו, הזוג המתגרש ממתין בחוץ באי-שקט (אני על סף הרעלת קפאין, עם קפה מספר שלוש).

בחזרה לאולם, על הגבר למסור את הגט לאישה, לפי כללי הטקס: אני מושיטה ידיי ומקבלת את הגט, לא לפני שהדיין מתקן ומבקש שאצמיד את האגודלים לכפות הידיים. אני מתבקשת לחפון את הגט המיוחל ולהלך איתו בחדר הדיונים ארבע אמות בדיוק, בעודי מגביהה אותו באוויר ובכך מכריזה על היותי מותרת לכל אדם ועל התרת קשר הנישואים, עליהם השלום. לא רקדתי על מדרגות הרבנות, אבל בטוח שחייכתי. והרבה.
 

משהו חדש

חשבתי מי הייתי לפני שהייתי אנחנו, לפני שחשבתי כזוג, כמשפחה – כשהשאיפות שלי היו שלי, וכך גם הרצונות, המחשבות, החשקים, הכישלונות וההפסדים. כל אלה היו רק שלי ורק עליהם נדרשתי לתת דין וחשבון. אני מנסה להיזכר מי הייתי כילדה, כנערה, כאישה צעירה – ולא לגמרי מצליחה. מה אהבתי? מה שימח אותי? מה רציתי להיות? כל כך הרבה שנים של ביות, עד שחיית הבר שבי כבר לא פרצה אל החופש – גם אם לא היו מולי שם גדרות.

הכמיהה לקשר היא בסיסית ואנושית, ואנחנו עושים ועושות הרבה כדי למלא אותה. אלא שההתרגשות מפגישות ראשונות, גישוש וחיזור – מתחלפת בחלוף הזמן לנינוחות ושלווה בטוחה לכאורה, אבל גם מלאת פשרות. אנחנו משילים שכבות של עצמנו, מניחים אותן בצד, מכסים, מזניחים חלקים שלא מתאימים לפאזל הזה של זוגיות, או משפחה, ומשוכנעים שהמחיר שווה את זה.

אחרי שנים שבהן היה לי נוח להיות בצללים, התחלתי לפרום את כדור הצמר הזה של השגרה וההרגלים, ונזכרתי שיש לי מה להגיד. שאנשים מקשיבים לי. שאני מוערכת
 

בתפקידי כאמא וכרעיה הכל תוקתק כמו שצריך. הבאתי, לקחתי, הכנתי, ערכתי, הכלתי, ניחמתי, פינקתי – אבל לאט לאט גם איבדתי. איבדתי את השמחה, את הצחוק, את ההנאה שבלקפוץ למים בלי לבדוק אם הם קרים, את הקלילות שבחוסר האחריות. הרגשתי ריקנות שאיימה לבלוע אותי ופעלתי על אוטומט. באופן פרדוקסלי, השבועות שקדמו לגירושים הכריחו אותי להפעיל מחדש שרירים ששכחתי שיש לי.

למדתי דברים שמעולם לא עסקתי בהם, הכרתי לא מעט אנשים חדשים וטובים שליוו אותי במהלך הדרך והייתי צריכה להביא את עצמי – מבלי להסתתר מאחורי חומת הזוגיות או בן הזוג. אחרי שנים שבהן היה לי נוח להיות בצללים, התחלתי לפרום את כדור הצמר הזה של השגרה וההרגלים, ונזכרתי שיש לי מה להגיד. שאנשים מקשיבים לי. שאני מוערכת. ופתאום היתה התרגשות של משהו חדש, עניין, אווירה אחרת, כוחות.

אני נפגשת עם חברה לקפה של שישי. היא מכירה אותי מגיל שבע – היא מכירה את מי ששכחתי להיות. "את נמחקת בקשר הזה", היא אומרת לי ברכות, ואני מרגישה התחלה של מחנק בגרון, חוסר אונים על הנעשה שאין להשיב. "לפעמים את לא בוחרת לצאת מאזור הנוחות שלך, אלא נזרקת ממנו בבעיטה. אבל זה לא אומר שלא תנחתי על הרגליים", היא מסיימת את השיחה ורצה לעיסוקים שלה.

אני חוזרת הביתה, סוגרת את דלת חדר השינה ושולפת את אלבומי התמונות. אני מחפשת אותה – את הילדה שפעם הייתי – ומבטיחה שאפצה אותה, שאאפשר לה לראות ולהיראות.

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" I משפחה בתאריך 21 בינואר 2024

Share:

5 החברות שאת רוצה לצידך בזמן פרידה

גם המתאגרפת החזקה ביותר, צריכה את האנשים שלה, שיעמדו בפינת הזירה וילוו אותה ברגעי המשבר. נבחרת החלומות של החברות שלך כוללת לפחות חלק מהבנות האלה.

נ.ב. בן וג'רי אינם נכללים בספירה

1. זאת שזמינה עבורך 24/7, אם באמת תצטרכי.

החברה שתקבל אותך בכל יום, בכל שעה, גם אם בוכה באחת עשרה וחצי בלילה כי האקס הטריף אותך. כל זאת למרות שהיא אחרי מקלחת, עם קליפס בשיער, לובשת וואנזי וקמה מחר ממש ממש מוקדם.

2. זאת שבחיים לא תתחשבן איתך. 

עברו שלושה חודשים מיום ההולדת שלך והיא עדיין מתעקשת להזמין אותך בבית הקפה כי היא יודעת שאין לך גרוש על התחת ולא משנה כמה תמחי או תתעקשי, היא כבר העבירה כרטיס כשנכנסתן.

3. זאת שמרכיבה לך את המשקפיים הורודים. 

כן, זה כיף לפעמים לקטר אבל הכל בגבול הטעם הטוב. החברה הזאת תאפס אותך בשנייה ולא תתן לך לשקוע. היא תצחיק אותך עם סיפורי דייטים הזויים מעברה, תספר לך איזה עולם נפלא נפתח בפנייך ותספק לך את הבריחה מהמציאות בדיוק ברגע שתהיי זקוקה לה.

4. זאת שאין לה עכבות.

לרוב זו תהיה החברה שהכי לא ציפית ממנה ושהכי לא היית מאמינה עליה. שתשב איתך בבית קפה בצהרי היום ומייד אחרי שתניח בצד את התפריט, תפתח דפדפן אינטרנט ותזמין לך צעצועים למבוגרים בלבד. היא גם תחלק לך טיפים ותראה לך בנייד אפשרויות לבחירה ב-ד-י-ו-ק כשהמלצר יגיע לקחת הזמנה. לא ברור אם המשמרת הסתיימה בהתפטרות או שהקפה הפך למקום העבודה המועדף בעיר, באופן מפתיע.

4. זאת שתעטוף אותך בתשומת לב ואהבה עד שתעמדי על הרגליים, לפחות.

כל בוקר, כללללללל בוקר, היא תשלח לך שיר או תמונה, להתחיל איתם את היום. תבדוק דופק, תכין לך פלייליסט, תזכיר לך שאת אדירה גם כשאת מרגישה סמרטוט ותמיד תמיד תהיה אי של אמפתיה ושפיות עבורך.

שכחתי מישהי? כתבו לי בתגובות

Share:

תמיד יהיו

תָּמִיד תִּהְיֶה אֵיזוֹ מְסִיבַּת חֲנֻכָּה, טֶקֶס סִיּוּם, אֲסִיפַת הוֹרִים
תָּמִיד יִהְיֶה אֵיזֶה רֵסִיטָל, הַשְׁבָּעָה, חֲתונה, לְווָיָה
תָּמִיד יִהְיֶה אֵיזֶה חַג אוֹ אֵיזֶה אֵירוּעַ שֶׁיְּאַלֵּץ אוֹתְךָ, שׁוּב, לְהַבִּיט בְּשִׁבְרִי חַיֶּיךָ, גַּם בְּלִי שֶׁתִּרְצִי
תָּמִיד יִהְיֶה אֵיזֶה חָבֵר מְשֻׁתָּף, מַכָּר אוֹ שְׁכֵנָה שֶׁיִּתְעַנְיְינוּ בִּתְמִימוּת אוֹ בְּרֹעַ טָהוֹר,
יִסְפְּרוּ לָךְ שֶׁאֶצְלוֹ דַּוְקָא כָּךְ וְאֶצְלְךָ לָמָּה לֹא
יִדְרְכוּ עַל יַבֶּלֶת כּוֹאֶבֶת בְּחִיּוּךְ מְעֻשֶּׂה
יִצְבְּטוּ אֶת לִבְּךָ
יִדְקְרוּ בְּמַדְקְרוֹת
תָּמִיד תִּהְיֶה אוֹתָהּ מִנְסָרָה שֶׁתְּנַפֵּץ אֶת הַשִּׁכְחָה שֶׁלְּךָ לְאַלְפֵי חֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁתַּהֲפֹךְ אֶת הַחַיִּים שֶׁכָּל כָּךְ הִתְאַמַּצְתָּ לִשְׁכֹּחַ, לְנִבָּטִים מוּל עֵינֶיךָ
וְחוֹסְמִים אֶת דַּרְכְּךָ,
מֵעֲנָנִים מַחְשְׁבוֹתַיִךְ,
מַרְעִילִים אֶת נַפְשְׁךָ,
גּוֹנְבִים בָּאַחַת אֶת שַׁלְוַת רוּחֲךָ,
זוֹ שכה הִתְאַמַּצְתָּ לְגַדֵּל וְלִשְׁמֹר
וּבְרֶגַע הַשְּׁבִירָה, לְמַרְבֶּה הָאָסוֹן יִהְיוּ שָׂם חַיֶּיךָ כֻּלָּם
לֹא רַק הַכְּאֵב, הַפְּגִיעָה, הַמְּכֹעָר וְהַשָּׁטוּחַ,
אֶלָּא גַּם הָאוֹהֵב, הָרַךְ, הַנָּעִים וְהַמֻּכָּר,
שֶׁהָיוּ פַּעַם מְנַת חֶלְקְךָ בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה נִשְׁכַּחַת,
שֶׁנִּסִּית כָּל כָּךְ לִמְחֹק כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹרַחַת
וּמֶה רַב יִהְיֶה כַּעַסְךָ עַל עוֹלָם בּוֹ פָּשׁוּט אִי אֶפְשָׁר לְהַגְלוֹת אֶת שֶׁעָבַר,
לְהַשְׁלִיךְ אֶל הַיָּם עִם סוֹרָג וּבָרִיחַ
לֹא לִזְכֹּר לְעוֹלָם, לֹא לִטְעֹם, לְהָרִיחַ
כִּי אֶת שֶׁהָיָה לֹא נִתַּן לְהָשִׁיב
וְקַל יוֹתֵר לָשֵׂאת אֶת הַפְּגִיעָה מִלָּתֵת לַטּוֹב לְהַכְאִיב

Share:

בלוז של סוף השבוע

העצבות הגיעה עם תיק גדול והביאה איתה עננות כבדה,

אפורה, מעכלת, כזו שחוסמת את קרני השמש

ולא מפצה בטפטוף של גשם.

אטומה. מבשרת רעות, כמו רעש לפני שיטפון.

העצבות נשארה לסוף השבוע, כשהיא פושטת בכל החדרים. 

היא לא ריחמה, לא נתנה לי מנוח ומתחה דקות לימים. 

צהרי יום שישי נדמו לעשור, בוקר שבת לשנים.

ממש כמו סיפור חסר תוחלת, ארוך ומשמים. 

העצבות שיחקה בחדרי הילדים, מילאה לה אמבט, חיממה ארוחה.

ובפתאומיות, כך ברגע, כמו שבאה, כך גם הלכה. 

וכשהבטתי בה מהגב התברר, שהיא כבר בדרכה למישהו אחר. 

שלמרות שלא באה עם קלאץ', המספיק לשפתון ומפתח היא גם לא שינתה כתובת, 

לא סחבה ארגזים, לא פינתה מגירות ולא סיידה את הקיר. 

וידעתי בצער על לב שלא אכיר, שהיא מחפשת לה דלת, שמישהו הפקיר.

Share:

אחיזת עיניים – הסיפור של מיכאלה

דדי היה סתם בחור רגיל. מגיל צעיר אהב קסמים וכבר כשהיה תלמיד תיכון התחיל להופיע בימי הולדת בשכונה. הוא אהב את הקסמים ולא היה אכפת לו אם ישלמו לו או לא, העיניים הפעורות, ההפתעה והחיוכים על פני הילדים בסיום הקסם והלחשושים  יודעי הדבר של המבוגרים הספיקו לו לעת עתה. אהב לאחוז מפית בד בשתי קצותיה ולהכריז בקול גדול "ובהנפת מטה הקסם – הופ! זה נעלם!".

 כשבגר החליף את מטה הקסמים בנשק מקוצר ואחרי שירות סדיר ועוד שנתיים קבע יצא לאזרחות והלך ללמוד מקצוע "של גדולים". לא היתה לו הרבה סבלנות ללמוד וחיפש מקצוע שיוכל לפרנס אותו בלי צורך בלימודים לתואר שני. 

את מיכאלה הוא הכיר בלימודי התואר הראשון. הוא מבריק, אבל עצלן, היא חכמה וחרשנית. 

בכל מבחן הוציא כמה נקודות יותר ממנה וזה הוציא אותה מדעתה. מסמסטר לסמסטר נבנתה האיבה כלפיו, נוסקת בדלק של תחרותיות והוא, מצידו, התחיל להעניין בה. בבחורה החכמה והישירה הזאת, שלא מספיק מעריכה את עצמה. 

לקראת סיום הלימודים ותחילת ההתמחות, התחרו על משרות באותם המשרדים וכשהסתיימה תקופת הבחינות כבר לא היה להם על מה לריב והיא מצאה את עצמה חושבת עליו מפעם לפעם בשעות הארוכות של ההתמחות וקצת מתגעגעת להתנצחויות הקטנות ולעקיצות שהיו מחליפים בקפיטריה. 

לפני בחינות מועצת רואי החשבון הוא איחל לה הצלחה והתקשר אחרי הבחינה להשוות רשמים. 

הם נפגשו ודיברו עד הבוקר על דו"חות, מאזנים ומספרים ואחר כך על העתיד, המשפחות, החברים המשותפים. 

היא גילתה שהוא לא כך כך גרוע והוא גילה שהיא אפילו יותר טובה ממה שחשב. 

אחרי שנתיים של חברות הם התחתנו וזמן קצר לאחר מכן נולדו הילדים. יובל, הגדולה והתאומים שי והראל.

מיכאלה השתלבה במשרה בטוחה במחלקת האשראי של אחד הבנקים ודדי היה שכיר במשרד רואי חשבון קטן במזכרת בתיה. משלמים חשבונות, בודקים בסוף החודש את פירוט החיובים באשראי, מארחים ומתארחים בחגים. החיים היו עמוסים וטובים ומאד מאד רגילים. 

הילדים גדלו, יובל עמדה לסיים תיכון ודדי הרגיש שחוק, עייף ומדוכדך. חיפש אתגר ועניין, ניסה כל מיני דברים. הוא עזר לחבר בסדנת עץ שהיתה לו בחצר, יצא לטיולי ג'יפים עם חברים, למד גרמנית,  אבל זה לא היה זה. 

כטובה לחברים, שהמפעילה שלהם הבריזה ברגע האחרון מיום הולדת, הוא הופיע במסיבת יום ההולדת של הבת שלהם וחזר לגמרי בעננים. כבר שכח כמה הוא אוהב את העולם הזה, את הקסמים ואת הבמה ואת מה שזה עושה לו. 

בערב בחצר הבית על כוס תה ועוגיות, היא ניסתה לפענח "אז מה אתה בעצם אומר לי? "אתה רוצה להתפטר וללכת להיות קוסם בימי הולדת?", שכלתנית כתמיד. איך יסביר לה שהוא חייב אוויר, חייב לשנות משהו כי החיים עוברים והוא מרגיש כולו מרוקן. "לא", הוא עונה לה, "זה לא במקום, נתחיל משהו בקטנה". 

בחודשים הבאים הוא כולו בעשייה אינטנסיבית, צופה בסרטונים, מבקר בחנויות, לומד את החידושים בתחום ומשתפר. מתחיל לצלם סרטונים לטיק טוק, יובל עוזרת לו. הילדה הזאת, כבר כמעט אישה, בבת עינו, היא והתאומים הם מקור גאוותו, האושר של חייו. היא מלמדת אותו איך לצלם, נותנת לו להשתמש ב'רינג' התאורה שיש לה בחדר, מקצרת ועורכת והוא מחכה ומצפה וצופה במה שצילם ונחרד. 

הוא פוגש בסרטונים אדם זקן, שמנמן עם סנטר כפול ושיער מאפיר, במבט ראשון יכל לחשוב שזה אבא שלו. הוא עוצר את המפעל הקטן שהקים, לא מסכים לה להעלות את הסרטונים, ישן את כל סוף השבוע ומחליט לקחת את עצמו בידיים. מיכאלה מעודדת אותו, תומכת בכל השגעונות שלו גם אם לא מבינה ולא מתיימרת להבין. כשהוא מחליט להירשם לחדר כושר היא קונה לו בגדי אימון, כשהוא חוזר עם שיער צבוע פלטינה היא אומרת לעצמה שמקסימום יצבע בחזרה, העיקר שהוא מבסוט ובמילא זה לא פוגע באף אחד. 

עובר חודש ועוד חודש ועוד והוא מתמיד ורואים שינוי והביטחון העצמי שלו עולה. הילדים מחמיאים לו, מבקשים שיסיע, שיאסוף, כבר לא מתביישים באיש הזה שהיה מגיע לבית הספר. 

הוא חוזר לקסמים ולסרטונים, מעלה כל יום לרשתות החברתיות ומתחיל לתפוס תאוצה. הוא מקבל מחמאות וזה נעים לו ובקצב איטי גם הצעות עבודה. הוא מופיע באירועים קטנים ואחר כך גם באירועי חברה. משלם מיסים כחוק, בכל זאת, רואה חשבון ומבסוט מעצמו ומהחיים כולם. הוא מתמכר לתשומת הלב וקונה ציוד צילום משוכלל יותר, מצלם סרטונים קצרים, מציב את הטלפון על חצובה ומשתף ב'לייב' מאירועים והופעות, מספר העוקבים ממשיך לגדול. 

הוא צבעוניות של קונפטי, מצילתיים בתזמורת, קצפת על מרנג. מרגיש בשיא של החיים, ערב אחד הוא חוזר עם קעקוע. מיכאלה נחרדת, הוא מגיע מבית דתי, איך יכול היה להפר את האיסור המפורש "וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם", מספר ויקרא? "אל תהיי כבדה", הוא אומר לה, "לכולם היום יש קעקוע, תראי בטיק טוק" והיא מפויסת, העיקר שלא חרט על עצמו ארנב שנשלף מכובע והופ! זה נעלם!. 

הוא מתחיל להיעדר יותר מהרגיל. בערב לפני שהוא מופיע הוא הולך "לבדוק את האולם". חוזר בשעות מוזרות, אומר לה שלא נעים, הם משלמים יפה, היה חייב להישאר לשתות איתם איזה דרינק. 

קשה לו לקום לעבודה בבוקר, היא משתדלת לא להתערב גם כשמתחילות לרוץ שמועות שהוא לא בשיא הפוקוס, שהמקצועיות שלו נפגעת, שהוא מאחר בהגשת המשימות שלו. 

אבל בבית הכל מתנהל כרגיל, הילדים גדלים, יובל מסיימת טירונות ומקבלת תפקיד שרצתה, קרוב לבית. נדמה לה שהם מוציאים יותר מהרגיל. מסיימים את החודש במינוס גדול יותר מקודם ודוקא לא היו לאחרונה הוצאות חריגות. עוברים שוב על פירוט החיובים באשראי, מזהים כל עסקה, אין שינוי. מוזר. 

באחד הימים הוא יוצא להופעה והיא עובדת על המחשב במטבח. יובל מסתובבת סביבה, חסרת מנוחה. היא מנסה להתעלם אבל זה מוציא אותה מהריכוז. "יש פיצה מאתמול במקרר", היא מסננת לעברה, "מחר אני אעשה הזמנה מהסופר". אבל היא לא רעבה, היא רק אוכלת את עצמה. כבר שלושה שבועות, ליתר דיוק, מאז שביקש ממנה לא לספר לאמה שמשך מהכספומט אלפיים שקל, בזמן שהיה אמור לתת לה רק 480 לשיעורי הנהיגה. "תגידי, למה אבא חוזר כל כך מאוחר?" היא שואלת את מיכאלה משום מקום. "אני לא יודעת", היא עונה באוטומט. משתהה. סוגרת את המחשב ומסירה משקפיים. "ואת לא רוצה לדעת?" יובל מקשה. 

אגרוף חזק בבטן. היא מבינה היטב מה היא שואלת ואיך תסביר לה שלא, היא לא רוצה לדעת כי יש לה אותה ושני ילדים קטנים שמגיע להם בית ומשפחה ואם תדע שום דבר לא יהיה כמו שהיה. "תראי, יובל", היא אומרת לה, "את כבר לא ילדה והחיים מסובכים לפעמים. לא כל עכבר הוא הר, לפעמים דברים נדמים לנו כדבר אחד והם משהו לגמרי אחר". רומזת ולא מוסיפה ומקווה שזה מניח את דעתה של הילדה החכמה הזאת שבאינטואיציה שלה כבר שכחה את מה שמיכאלה לעולם לא תלמד.

יובל לוקחת תיק ויוצאת עם חברות. "אל תחזרי מאוחר, את צריכה לקום מחר מוקדם לבסיס", מיכאלה מספיק לצעוק לעברה שנייה לפני שהדלת נטרקת. 

מנסה לפתוח שוב את המחשב ולשקוע לעבודה, בחוסר הצלחה. צריכה לאזן קודם את הבית שלה לפני שתוכל להתעמק בדו"חות האשראי של הבנק. 

יובל נכנסת לאולם ואין שמח מדדי לראות אותה. הוא מופיע הערב באירוע פרטי בגדרה, לא רחוק מהבית. "איזה כיף שבאת לראות" הוא אומר לה, "תעזרי לי עם הציוד?". היא ממקמת חצובה ומעלה פוסט הזמנה להופעה שתשודר בלייב ממש עוד מעט ומחכה בדריכות. 

דדי עולה לבמה, מחמם את הקהל עם כמה בדיחות למבוגרים בלבד, בונה אשליות ומשתף את הקהל. מידי פעם זורק מבט, קריצה, לבת שלו שיושבת מאחור. 

היא לוקחת את הטלפון מהחצובה ומתחילה לגלול. זה לא לוקח הרבה זמן וההודעות מתחילות לזרום ממנו הביתה, אל מיכאלה. דדי על הבמה, רואה את יובל עם הנייד שלו, חושב שבטח יש תקלה, משהו בחיבור לאינטרנט נתקע, אולי יש תגובות בצ'אט שהיא מגיבה להן בזמן אמת. 

ואז הוא מבין ומדמיין אל מול עיניו את המשפחה היפה שלו.

והופ!

זה נעלם!

 

Share:

Trick or Treat – הסיפור של גלי

 

ביום שני אני פוגשת את יערה לארוחת צהריים. עבדנו יחד עד לפני חודשיים והיא עדיין עובדת בסביבה ובאה לשבת איתי, אחרי זמן שלא התראינו. קבענו להיפגש כדי לציין את סיומו של הסיוט שנקרא הליך הגירושים שלי, שהתחיל אי שם כשעוד לא היו לי שיערות שיבה והסתיים בקול ענות חלושה עם חתימת ההסכם בשבוע שעבר.

אנחנו נפגשות ליד מקום העבודה שלי, באיזור תעשייה אפרורי וחסר ייחוד: בנייני משרדים, חחנת דלק, שתיים וחצי מסעדות. אין יותר מידי אפשרויות לבחור איפה לאכול, מקום קטן של פסטה וסלטים, המבורגרייה שומנית וסניף של רשת בתי קפה. בפועל, בחלק מהחברות יש חדר אוכל פנימי ואני לרוב מביאה אוכל בקופסאות מהבית. אבל היום זה יום חגיגי, למרות שמרגישה יותר סחוטה מהסחבה שלי אחרי הספונג'ה. 

יערה נראית נהדר, זאת למרות שסיפרה לי לאחרונה שבעלה פתח תיק ליישוב סכסוך ואחרי שלא הגיעו להבנות בגישור הראשוני, היא מתוחה ועצבנית לקראת הדיון הראשון בבית המשפט, לא ישנה ולא אוכלת, מריצה בראש סרטים על מה עומד להיות. היא באה לשמוע ממני ולאסוף מידע וגם כדי לראות שבסוף זה ייגמר. 

שעת צהריים ואין הרבה שולחנות פנויים, אנחנו מזמינות בקופה ומתיישבות ליד החלון, מחליפות כמה פיסות רכילות עסיסית מהמשרד כמתאבן, מתעניינות בילדים וכשמסיימות את המשחק המקדים היא מבקשת ישירות "ספרי לי על הדיון הראשון, מה בדיוק קורה שם?". "בכנות, יערה" אני עונה לה, "אין לי שמץ של מושג". היא מבולבלת, לא מאמינה למה שאני אומרת. "אין מצב, את זוכרת כל שיחה שניהלנו מאז שאנחנו מכירות, כל חשבונית לכל לקוח, מספרי טלפון שכבר הוחלפו, לא יכול להיות. כלום? את לא זוכרת כלום?"

"ממתקים" אני אומרת לה. "הרבה מאד ממתקים". מהבעת פניה אני מבינה שהיא חושבת שאיבדתי את זה לגמרי, שאולי פרצתי את סורגי הנישואים שלי אבל הנה הנה אני עוטה כתונת משוגעים ונכנסת לאשפוז פסיכיאטרי. "חכי, אני אסביר". עוצמת עיניים ומכריחה את עצמי לחזור למקום שכל כך התאמצתי לשכוח. 

והנה אני שוב בפתח בית המשפט, למעשה בדרכי לבית המשפט כי לא היה לי מושג איפה בדיוק הוא נמצא והוויז שלח אותי להקיף אותו שבע פעמים לפני שחומות הנישואים שלי ייפלו. 

אני מגיעה שעה לפני הזמן כי ידעתי שלא אמצא חנייה בחור העלוב בו ממוקם בית המשפט לענייני משפחה, מבקשת הכוונה מהשומר האדיש בחניון, שואלת את המאבטח ממשמר בתי המשפט אם צריך לחלוץ נעליים ולהוריד חגורה, הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו, ולבסוף ניצבת מול לוח הטיסות, הלא הוא לוח הדיונים בו כתוב איזה דיון מתקיים באיזה אולם. 

עורכת הדין שלי טרם הגיעה, הצד השני כבר שם. מחליפים מילות נימוסין וחיוכים מאולצים. המתנה מתוחה. 

נכנסים לאולם הדיונים. הוא לא נראה כמו בסדרות. נקי אבל עלוב, קטן, כל מיני קודים של התנהגות שאני לא מכירה. צריך לעמוד כשהשופט נכנס לאולם. אני לא בטוחה שהרגליים שלי יחזיקו אותי. 

השופט שואל שאלות קצרות וענייניות. על מה אי ההסכמה? מה הרצונות לגבי זמני השהות? ועוד מילים במשפטית מדוברת. עורכת הדין שלי מסמנת לי לשבת בשקט. אני מרגישה את הדם זורם לי מהגוף, מרגישה שבסוף הדיון יישארו על הספסל רק הבגדים שלבשתי כי אני לגמרי נעלמת לתוך עצמי. 

מזמזמת בראש שירים מרגיעים ומחכה שהדבר הזה יעבור. הטונים עולים, כל צד שולף טריקים מהגלימה, על כל משפט יש חמש עצירות. הוא מתנגד, היא מתנגדת, השופט מתרגז ומאיים. רק שלא יעצור את הדיון, אני חושבת, אני לא יכולה להמתין שוב חודש וחצי לדיון הבא. 

אני חושבת על זה שעורכי הדין מתנהגים כמו תגרנים בשוק, הפסד לקריירה מזהירה באיזו בסטה. שני הצדדים מחליפים מהלומות מילוליוח, מוציאים עוד מרצע מאיזה שק והיכל הצדק נדמה לשוק הכרמל בצהרי יום שישי. 

אני שקועה במחשבות ועורכת הדין שלי נותנת לי מרפק קטן שאתאפס, שוב עומדים על הרגליים, השופט יוצא. הדיון נגמר, שום דבר לא התקדם ועד הפרק הבא יהיה לי הכבוד להמתין חודשיים נוספים, כי באמצע יש פגרה. איזה כיף. אני מתוסכלת ועצבנית, מרגישה ששרפתי כבר שנה מחיי וזה רק הדיון הראשון, מתוך רבים וגרועים שעוד יבואו. כולם מלאים התפלפלות משפטית, שלא לומר נבירה בפצע המדמם.

מניעה את הרכב ומתלבטת לאן לנסוע. השעה מוקדמת יותר מכפי שצפיתי והילדים עדיין בגן. כולם בעבודה ואין לי רצון לשבת לבד בבית ולרחם על עצמי. מתקשרת למנהל שלי, צחי, לשאול מה קורה במשרד. "את לא בדיון היום?" הוא שואל אותי. "כן, סיימנו מוקדם", אני עונה. "טוב, אין לחץ, אנחנו נסתדר בלעדייך עד מחר", הוא עונה את התשובה שלא רציתי לשמוע. "אתה יודע מה, צחי, אני חושבת שבכל זאת אבוא לעבודה, אין לי מה לעשות בבית היום". עונה ולפני ששנינו נתחרט מתנקת את השיחה ומסובבת את ההגה לכיוון ההפוך מהבית. 

לא תכננתי להגיע היום לעבודה ומד הדלק כועס עליי. אני לא בטוחה שהדלק יספיק על התחנה שקרובה לעבודה שלי, אבל אין לי חשק לעצור עכשיו, חייבת להתרחק מהמקום הזה. 

לא מקשיבה למוסיקה, לא לרדיו, לא לחדשות, יש לי מספיק רעש בתוך הראש שעדיין לא נרגע. כל השקרים והמילים הרעות שהוצלפו בי, רצים לי במוח כמו גלגל בכלוב של אוגר.

נכנסת לתחנת הדלק, ממלאת את המיכל. המתדלק דופק על החלון, מסמן שאפתח. "פתחו פה היום סניף של רשת חנויות נוחות", הוא אומר לי. "עושים הגרלה, כדאי לך ללכת". ואני חושבת לעצמי, בטח, זה יום המזל שלי, עוד שנייה גם זוכה בפרס הגדול בלוטו. אבל המתדלק צעיר וחמוד והכוונה שלו טובה וגם ככה אין לי משהו טוב יותר לעשות ואני ממש רוצה לקנות איזה קפה לדרך. אז אני חונה בזהירות ומתקרבת לחנות הנוחות, המקושטת בבלונים ומוקפת במוסיקה שמחה ורעשנית.

מתברר שבכניסה לחנות יש באמת הגרלה, מפעיל אחד עם מיקרופון ומפעילה שאחראית על המוסיקה. הם העמידו תא פלסטיק שקוף, דומה לתא טלפון של פעם, חיברו אליו מפוח והכניסו אליו המון תלושים מנייר. צריך להיכנס פנימה ולאסוף כמה שיותר תלושים עד שעוצרים את המוסיקה. ממש כיסאות מוסיקליים. הם מבקשים שארשם ואני נרשמת בשם "נורמה ג'ין", חשה עצמי מרילין מונרו דקה לפני התהילה.

אני מסתכלת על הסיטואציה מבחוץ ומשתעשעת מהגיחוך שבלראות אישה בחליפת מכנסיים, עקבים ולק ג'ל, רודפת אחרי תלושים מתעופפים באוויר בתוך תא מפלסטיק. המוסיקה נעצרת, אני עם לא מעט תלושים ביד והמפעיל, הסובל משיגעון גדלות כלשהו, פוסל אותי בעילה שלא שיחקתי לפי הכללים, אבל נותן לי הזדמנות לנסות שוב, כי בכל זאת המטרה היא להביא לקוחות לחנות ולא מבחן קבלה לשיפוט של גביע האלופות. 

ושוב מפוח, שוב אוויר פורע לי את השיער (אבל לא את הלק ג'ל) ואני אוספת ניירות מתעופפים ומצחיקה את עצמי והפעם הרס"ר מאשר את השלל ואני נכנסת לממש את הזכייה המוזרה שלי בחנות הנוחות. בדלת החנות תופסת אותי המפעילה השנייה ודוחפת לי לידיים ערימה נוספת של תלושים. "זה לא בסדר מה שהוא עשה לך!", היא אומרת לי ואני תוהה אם היום הזה יכול להיות מוזר עוד יותר. 

אני עומדת בקופה עם ערימה ענקית של תלושים ומעבירה לקופאי תלוש אחרי תלוש של ממתקים מסוגים שונים, פחיות ובקבוקי שתייה, קפה (!!!), מסטיקים וכל מיני שטויות שמוכרים בחנויות מהסוג הזה ומקבלת שתי שקיות מלאות של דברים שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות באותה נקודת זמן.

אני מחלקת מכל הטוב הזה למפעילה, לקופאי ולמתדלק החמוד שהתעקש שאשתתף ושומרת לילדים את הממתקים שהם הכי אוהבים ושאני אף פעם לא מרשה וחוזרת לרכב לנסוע לעבודה. 

"את מבינה" אני אומרת ליערה, "כל מה שאני זוכרת מהדיון האומלל הזה, שהיה מלא בטריקים ושטיקים ותעלולים של עורכי דין, זו ערימה של ממתקים שסחבתי בשתי שקיות הביתה ולא שילמתי עליה שקל". 

Share:

מעטפה – הסיפור של עינב

את אחר הצהריים ההוא, בו קיבלה את המעטפה היא לעולם לא תשכח.

אישה צעירה, בהריון מתקדם, נפגשת ברחוב עם גבר בגיל העמידה, מקבלת ממנו מעטפה, פותחת ופורצת בבכי חסר מעצורים.

מעניין מה חשבו העוברים ושבים ברחוב. בטח מדמיינים איזו עסקת סמים שהשתבשה או דרישת חוב מהשוק האפור. בטח לא אישה נבגדת. מי יחשוב על אישה צעירה בהריון מתקדם כאישה נבגדת. בטח לא היא.

התמונות מדברות בעד עצמן. אין מקום לפרשנות. הבטן שלה מתהפכת והפעם אלו לא תנועת העובר. תחושת קבס עולה במעלה הגרון והיא חוששת שתקיא את המרה שיושבת לה בתוך הגוף ממש כאן באמצע רחוב אלנבי.

מישהי מחנות ליד מציעה לה כוס מים, מזמינה אותה לשבת איתה במשרד הקטן שבחלק האחורי של החנות. היא לא יודעת למה אבל היא הולכת איתה. כאילו מרגישה צורך שמישהו אחר ייקח פיקוד. שמישהו אחר יהיה המבוגר האחראי כי היא עצמה מרגישה עכשיו חלשה וחסרת כוחות.

עוד לא הגיעה לחשוב על העובר שבבטן. כבר מאוחר מידי לעשות הפלה ואיך תגדל אותו לבד ובכוחות עצמה?

החדר האחורי אפלולי ומחניק, שתיים מתוך שלוש הנורות צמודות התקרה שרופות ושלבי התריסים מכוסים שכבה עבה של אבק.

קשה לה לנשום, היא מזיעה, מרגישה התקף חרדה עולה שמאיים להכניע אותה.

האישה הזרה מדברת אליה, היא לא עונה, אין לה מושג מה אמרה לה. מהנהנת בנימוס כשזו יוצאת מהחדר ומשאירה אותה לבד. אולי הלכה להכין קפה. נושמת, נושפת, לאט, עם הפסקה לעצירת נשימה כמו שלימדו אותה. מתרגלת טכניקה לעצירת התקף החרדה. מרגישה שזה עוזר בהדרגה.

כל הראש שלה פטישים ולא נשארו לה דמעות לבכות אבל היא מוצפת.

בלי לחשוב יותר מידי היא הופכת את תוכן המעטפה על השולחן המלוכלך, בדיוק כשהמוכרת חוזרת עם קפה ועוגיות. הן מחליפות מבט מהיר והיא מבינה שגם המוכרת יודעת. גם היא היתה שם.

ברגע נוצר ביניהן חיבור ללא מילים, של מי שחולקות זו את כאבה של זו. תמונות צבעוניות של זוג נאהבים, כמעט אפשר להריח את הסקס. מזהה את לוגו המלון ברקע. אותו מלון שנסע אליו בכנס סוכנים, כשסיפר לה שזכה בפרס על היותו הסוכן המצטיין של הרבעון. "זה צ'ופר כזה, שנותנים למצטיינים מכל הסוכנויות", הוא סיפר לה, " הייתי מת שתבואי אבל זה רק לעובדים, בלי בני זוג הפעם, יש קיצוצים".

והיא חושבת על כל אותם כנסי סוכנים שהיו ושיהיו ומה מהם היה בכלל נכון. כל אותן שעות נוספות, ימים שהיה חייב לחזור לעבודה כי היא הפחיתה שעות ואת החשבונות עדיין יש לשלם. הכל נצבע בצבעים אחרים ובשקרים על גבי שקרים על גבי שקרים. העובר בועט לה בצלעות, לרגע שכחה מקיומו. מוצפת רחמים עצמיים.

מה תעשה עכשיו? איך פסגת שאיפותיה, חלום חייה, הרצון הכי קמאי שלה הפך בן רגע למכשול. חושבת על הקשיים שעברו יחד כדי ליצור את ההריון הזה. טיפולי הפוריות. כדורי איקקלומין, שלא עשו את העבודה, אולטרה סאונד ועוד אולטרה סאונד ועוד. זריקות FSH, הזרעות. איך גבר שבקושי מתפקד מצליח לנהל רומן מחוץ לנישואים? "סעי הביתה", המוכרת אומרת לה.


עשרים וארבע מדרגות מהרחוב עד דלת הבית. ארבע למבואה ועוד עשרים לקומה הראשונה. עולה בקושי, מתנשפת, עול העולם על כתפיה. ילדה עצובה נושאת ילד. יודעת שיהיה כבר בבית בשעה הזאת.

הוא לא הסתכל לה בעיניים. לא הסביר שזו היתה רק מעידה, משהו חד פעמי, חסר משמעות. לא התנצל, לא הכיר בכלל במה שהוא עושה לה. להם. הוא לא עטף אותה, לא חיבק אותה ולא הניח יד מנחמת על כתפה. פשוט עמד שם, הביט דרכה ואמר לה שתי מילים: "את מגזימה".

מרגישה את הדם מבעבע, תוהה מי זה האדם הזה שעומד מולה ולא רואה אותה בכלל, מאשימה את עצמה שהיא נושאת את ילדו בתוך הגוף שלה ונקרעת בין הרצון לשמור על העובר לבין הדחף להיפטר מכל מה שמחבר ביניהם עכשיו ברגע הזה.

בידיים רועדות מתקשרת לבית הוריה. שוקלת מילים. איך בכלל תוכל להסביר. איך תגיד לאמא שלה שהילדה השקולה, ההגיונית, המעשית שלה הלכה לאיבוד בתוך גבר.


אורזת תיק עם כמה דברים, בטח שכחה משהו חשוב אבל זה לא משנה כרגע, רק לצאת מהדלת, לא להיות שם. לא מנהלת איתו שיחה, לא עוצרת, חייבת להיות בתנועה.

ברד משוגע מכה בחלונות הרכב, מגבי המכונית החבוטה עוד רגע וקורסים, מחנה במקום הפנוי הראשון וממהרת לצאת. פותחת עוד דלת ונמסה אל תוך אמה.

והיא שוב ילדה, בתנוחה עוברית בחדר ילדותה, עם הקיר המתקלף ומדבקות על שולחן העבודה. ארגזים של חפצים נערמו בצד הקיר, מגינים עליה כמו חומה בצורה. שמיכה של צמר גפן מתוק עוטפת אותה, מחממת ומנחמת והיא נשאבת לשינה עמוקה. בעפעפיים ולב כבדים היא חולמת.

איש אחד ברכב גדול עוצר לידה ומעביר אליה מעטפה. היא פותחת אותה ושופכת את תוכנה. אבל לא נופלות ממנה תמונות. לא נופל ממנה כאב. לא נופלת ממנה בגידה. נופלות ממנה אותיות, שמתחברות למילים.

מילות אהבה.

מהאיש שלה.

Share: